"בעיות בבית? ההורים ביחד? הם עובדים?"
שואלת הממושקפת.
"לא. כאילו כן. אין לי בעיות והם עובדים. והם ביחד." אני מושכת
באף.
"יש לך חבר? " היא מתנדנדת בכיסא המסתובב שלה מצד לצד.
יש לה על הקיר פוסטר של בריטני סיפרס. היא חושבת שזה מגניב?
מדליק? צעיר? מלא רוח שובבות?
"לא. כן." נפתח לי הסכר ואני מתחילה לבכות בקול רם. מה היא
חושבת לעצמה שהיא תולה פוסטר של בריטני ספירס? היא מושיטה לי
טישו ואני מקנחת את האף ברעש.
"תראי, לבכות ככה באמצע הלימודים זה לא דבר שעושים ככה סתם.
אני צודקת?"
אני לא עונה.
"מה קרה רננה?" היא מורידה את המשקפיים. "תספרי לי. אני לא
אגלה לאף אחד."
עובדת סוציאלית גם כן. בכלל לא ידעתי שיש בבצפר עובדת סוציאלית
עד עכשיו.
" אז אני מבינה שיש חבר." היא מסתכלת לי בעיניים אבל אני
משפילה אותן. "הכל בסדר עם החבר?"
"כן". הנה. שיקרתי. זה אפילו לא כואב. אני רק רוצה לחזור
הביתה, לזרוק את התיק על השטיח, להכנס למיטה ולהתעורר ולראות
שכל השבוע האחרון היה חלום רע. עמוק בלב אני יודעת שזה לא.
בעצם אני רוצה להיות כבר בת ארבעים, ושהכל יראה  לא כל כך
נורא.
"בת כמה את?" היא קורעת לי את חוט המחשבות.
"שבע עשרה."
"יש בעיות בלימודים? את תלמידה טובה לא?" היא משעינה את הסנטר
שלה על כפות הידיים. איך אמורים לענות לשאלה כזאת? אני מושכת
בכתפיים.
"מגמת תיאטרון נכון?"
"קולנוע." אני קמה מהמהכיסא, יוצאת מהחדר וטורקת אחרי את הדלת
בצורה דרמטית. אני מתחילה ללכת לכיוון השער של בהבצפר.
"חכי, רננה!"
אני רואה אותה, ניצה או ציפי או איך שקוראים לה הולכת אחרי,
מנסה להדביק את הצעדים המהירים שלי בצעדים הברווזיים שלה, עם
עקבים שיצאו מהאופנה לפני עשר שנים לפחות. יש לה דובי ורוד
ביד. "קחי" היא מושיטה לי אותו. אני מחבקת את הדובי בלי לשים
לב. "רננה, את בהיריון?" היא לוחשת. שוב פעם אני מתחילה לבכות.
זאת כבר הפעם השלישית שלי היום. גלידה.


לציפי יש אוטו טרנטה בצבע כתום בוהק. " את תראי, זה לא יכאב,
אני מבטיחה." היא אומרת ומחייכת אלי במראה. חמודה דווקא. "את
תעשי הפלה, ועוד היום תחזרי הביתה, ואף אחד לא ידע ועד מחר כבר
תשכחי." כאילו שהיא יודעת.
אנחנו כבר בחניה של בית החולים ואני פותחת את החגורה ויוצאת
מהאוטו. כבר איזה שנה שלא נחגרתי באוטו. מדליק מי שמקליק
ראשון, במיוחד באוטו של ציפי העובדת הסוציאלית.
אני מתחילה לרוץ לכיוון מרכז העיר, משאירה את ציפי ההמומה ליד
האוטו, עם המפתחות ביד. "אני הולכת למקדונלדס!" אני צועקת.

אני הולכת למקדונלדס, לעולם יפה יותר.