ישבנו בחדר שלך, הערום והמכוער. רעש תל אביבי מסביב, צלילים
אינספירטיביים, יש אנשים שהיו אומרים שזאת מוזיקה. מה אכפת לי.
אני לאיודעת מה אני עושה כאן. זה כל כך לא אני. העיר הזאת.
החדר הזה. תחושת המחנק, אולי תפתח חלון? אבל אי אפשר. אני
מתעלמת מהרעש. מתבוננת בלובן הקירות. שתי תמונות של נשים
ערומות. אחת רזה, אחת שמנה. מי אתה? מי אתה באמת?

"את זוכרת שהיינו כאן, בחדר הזה, ואת אמרת לי שאת אוהבת
אותי?"
החזרתי את תשומת ליבי אליך. צללית כהה, דהויית קוים. דמות
חלומה של אדם, ללא פרטים.
"ואז שכבנו בפעם הראשונה, וזאת הייתה סערת חושים. שכרון חושים.
מאז שנפגשנו בפעם הראשונה, כל פעם שראיתי אותך, כל פעם שדיברתי
איתך, הרגשתי ערפול חושים וסערת רגשות. אבל בזמן האחרון אני
כבר לא מרגיש את ההרגשה הזאת, וזה גורם לי לספקות בנוגע לרגשות
שלי כלפייך."

בקושי הוצאת את המילים מהפה. דיברת בהיסוס, ואני הקשבתי
בסבלנות. לקח לך אולי רבע שעה להגיד את כל המילים האלה, היפות,
המכאיבות כל כך. הלב שלי נשבר: אני הולכת לאבד אותך עכשיו. כל
כך מהר. עוד לא הספקנו לעשות כלום. להתערטל מלבוש היום יום
שלנו, ולגלות זה את זה מאחורי קמטי האופי של המציאות. רציתי
לעשות איתך דברים קטנים. לקנות גלידה אחת לשנינו. להתמזמז
בחיבה באולם קולנוע. לשבת מול הים ולדבר. לדבר... אתה כמעט
שאינך מדבר. כמו ילד אבוד במדבר נטול אנשים. אתה עובר מילין
רבים כדי לתקשר איתנו, בני האדם האחרים. ולעולם אינך מרגיש
בטחון.

"מתי הרגשת את זה בפעם הראשונה?" שאלתי.

האם באמת אמרת מה שחשבתי שאמרת? האם היית מאוהב? למול ליבי
הנשבר, הכאב בחזה, החוצה אותו לשניים, החל ראשי להסתחרר. רגשות
כאלה, כמו שתארת (כשסוף סוף אתה מחליט לדבר אתה עושה את זה לא
רע, דווקא), אני מכירה היטב. מהרגע שנישקת אותי בפעם הראשונה,
ואני עברתי בחטף מפקפוק וריחוק לעולם חושני ומדהים, עולם הרגש
של החושים, שבו המוח שלי, שצובע את כל החוויות, ואפילו את
המחשבות שלי בצבעים, היה לפתע למערבולת של צבעים חזקים, עמוקים
ורכים, כמו שאף פעם לא ידעתי שאפשר, מהרגע ההוא, קרה לי משהו.
משהו השתחרר בתוכי, או נותץ. אני לא יודעת. השתניתי, וחבתי את
הכל לך.

אף פעם לא סיפרתי לך. אבל אתה - אתה לא אוהב סיפורים. זה היה
מה שהרחיק אותנו זה מזה. ידעתי - חיי קשורים במילים מבלי הפרד.
הן השתיקה שלי, והחיים. הן כל מה שיש לי, וכל מה שאין לי, שהרי
מעולם לא הצלחתי לדבר אל מישהו באמת.  לא באמת. אולי בזה אנחנו
דומים.

"לא יודע."

ועכשיו אתה רוצה ללכת. לא תחבק אותי יותר במיטה, כמו שעשית רק
פעם אחת בעבר. לא תכסה שוב בנשיקות את הגב שלי, כמו שעשית
כשרצית סקס, ואני לא יכולתי. לא תבוא איתי שוב לעיר, ואני
אחשוב: "הוא באמת רוצה אותי כאן".  לא תאהב אותי עוד.
בביישנות, בחשש, בביטחון מוחלט, בידך הגדולות, הקשות, שאין
יפות מהן. הייתי נמסה כשהיית נוגע בי בהן, גם מבלי לדבר. אני,
שכל חיי הוסערתי על ידי מילים. עכשיו  א ת ה  רוצה ללכת. אני
לא מבינה את זה. באוניברסיטה, גם לי וגם לך, הייתה הפיזיקה
המסובכת מתפשטת בקלות, בחן, לכדי צורות קלות לעיכול, כמו סלט
פרות עם קצפת. אבל כאן, בחשיכה של החיים, של תל אביב, אני
טיפשה. אני מפגרת. איי קיו חמישים.

"אני טיפשה," אמרתי, "מפגרת. לא היה לי שום מושג שזה מה
שהרגשת. לא ידעתי שאתה מאוהב. חשבתי שאתה רוצה אותי רק בשביל
הסקס."

חייכת בחושך, תמיד נראית צעיר, ועוד יותר כשאתה מחייך. הבטתי
בך ארוכות. ידעתי שלעולם לא אשכח אותך, תמיד אזכור אותך כך,
יושב בתנוחה מגושמת על המיטה הנמוכה, בחדר ערום ומכוער, ואתה
קצת עצוב, כי אתה יודע שאתה מכאיב לי, ואתה לא רוצה להכאיב אבל
מה אפשר לעשות.

"אני צריכה ללכת", אמרתי.

מדרגות חשוכות, גם הן תל אביביות. גשם תל אביבי קר. נרטבתי
לאט, כשליווית אותי אל המכונית. הייתה לי דרך ארוכה, הרגעתי את
עצמי ולא לבשתי את המעיל. במכונית יש מזגן.

"דבר איתי," לחשתי לך, כשחיבקת אותי בגשם, אבל ידעתי שלא תעשה
זאת.
"את לא צריכה לנסוע עכשיו את הדרך הזאת, זה מסוכן", אמרת, אבל
ידעתי שאתה לא רוצה שאשאר. אתה לא אוהב אותי עוד. אז בכיתי.
אני, שאינני בוכה אף פעם. חייכתי מבעד לדמעות. אני לא טובה
בפרידות.

גם באהבות איני טובה.