שקט, רק טיפות הגשם נופלות מטה. נעלי הספורט טופפו על האספלט
הקר, לחות מהגשם הבלתי צפוי. שיערה נרטב, וחיוך עדין נפרש על
פניה, מעניק לעינייה זוהר מיוחד.  
היום היה עוד אחד מאותם ימי אוקטובר הקרים. אפור. גשום. עטור
עננים.  
מושלם.
סוף סוף הגיע החורף האמיתי, ואולי היה זה רק הסתיו פורש את
נוצות כנפיו ממעל.  
היא המשיכה, נעלי הספורט מגבירות את קצב הטפוף על הדרך. עוד
מעט צומת הדרכים, בה תפנה לכיוון הבית.

קלי לקחה נשימה עמוקה, לוגמת בצימאון את האוויר הקר, הצח,
שבחוץ. היא אהבה את הבוקר, את הקרירות, את ההתחלה של היום עוד
לפני שהוא באמת התחיל.
זהו, רק עוד קצת, חשבה, הנה כבר עץ הברוש נראה ממרחק. ולידו,
ענפיו העירומים של עץ השסק. העץ כאילו נכפף תחת עול הטיפות,
ברך את פניה בכל בוקר, בכל ערב.

השער הקטן בכניסה היה עשוי עץ, וחרק קלות על צירו כשפתחה אותו.
ניחוח העשב הרענן מטיפות הטל ברך אותה היום.
היא גרה בבית הקטן מעט יותר משלושה חודשים, וכבר הספיקה להתאהב
בו. בגג הרעפים האדום, במרחב השורר בו, בחצר עם הוורדים, בעץ
הברוש ירוק העד ועץ השסק, אשר פירותיו - כך נשבעו השכנים -
הפכו מתוקים יותר מאי פעם, מאז שעברה לגור כאן.

היא הייתה תוספת נאה לשכונה, אמרו הלחישות בין הדיירים.
יפהפייה, מלאת חיים, חיוך נצחי על פניה, ויד מושטת לעזרה לכל
מי שהיה זקוק לה. שמועות מפיות, שבעליהן היו חטטניים יותר,
אמרו כי היא אף "מעורבת" עם הבחור הבלונדיני שראו אצלה מדי פעם
בפעם.
היא שמעה את הכל. חייכה לאור הדברים הטובים, והתעלמה מהרכילות
הפחות חביבה - מייחסת אותה לאופי האנושי הדוגל באמרה "חיי
האהבה של השכנה מעניינים יותר". ולפעמים אף אמרה שהאהבה אולי
עיוורת, אבל השכנים בטוח לא.

ורד לבן, נח על אדן החלון. יחיד. חיוך התפשט על פניה בעוד היא
שואפת לתוכה את ניחוח הוורד.
"אל תעשי תוכניות להערב. יש לי הפתעה בשבילך"
היה כתוב בפתק הקטן שהוצמד לוורד. בתחתית נייר השורות שנתלש
ממחברת, היה חתום
"שלך, את יודעת מי".
והיא ידעה.

קלי צלצלה אליו מייד, והוא לא ענה, מכיר היטב את טבעה הסקרני.
הוא מכיר אותי יותר מידי טוב, חשבה, סקרנית כחתול, בעודה סוגרת
את הנייד שלה.

הם הכירו לפני שנה, דרך אינטרנט. הוא שלח תגובה ליצירה שפרסמה,
והיא החזירה מכתב. משם זה התגלגל עד שנפגשו פנים מול פנים. כבר
אז, באותה פגישה ראשונה, נוצר ביניהם קליק.
קשרי הידידות ביניהם היו כה הדוקים, עד כי גם כאשר לפני שנה,
עברה דירה - מגדילה בכך את המרחק הגיאוגרפי ביניהם, הידידות לא
דעכה.
היא עמדה מול המראה בחדר השינה שלה, לבושה לבנים מתחרה שחורה,
והתלבטה מה ללבוש. לבסוף, מחליטה ללכת על המראה השובב, היא
הוציאה זוג מכנסי עור צמודים, וסוודר רפוי בצבע כחול בהיר,
לרכך את המראה השחור.
את שערה אספה לצמה ארוכה על גבה, שהגיעה עד למותניה. איפור קל
בלבד - שפתון מבריק נגד הקור אליו שפתיה היו רגישות וצללית
בצבעי האדמה להדגיש את הצבע הכחול של עינייה בבוקר זה.
כשסיימה, לקחה את תיק הצד שלה, את מפחות המכונית והבית ויצאה.

היא פסעה לתוך אולם ההרצאות, בו התקיים השיעור הראשון שלה. יום
ראשון לסמסטר א', שנה ראשונה. בין שיעור לשיעור הספיקה להכיר
כמה מחבריה לספל הלימודים, למשך ארבע השנים הבאות. שעות הבוקר
חלפו באיטיות נמזגות לתוך שעות הצהריים, מופרעות  רק על ידי
גשמי הסתיו שהתדפקו מדי פעם בפעם על חלונות הכיתות.

התנועה הייתה עמוסה כרגיל ביום שישי זה, כאילו כל העיר החליטה
לצאת לרחוב... במקום רבע השעה הרגילה, לקח לה כמעט ארבעים דקות
להגיע הביתה. וכאילו שזה לא הספיק, התחיל לרדת מבול והיא שברה
את המטריה יום קודם... חוק מרפי, חשבה בחיוך. לא מניחה לשום
דבר להעכיר את רוחה, לא היום.

היא רצה את המרחק הקצר שבין החניה לדלת הכניסה. ורד בצבע אדום
עז, הודבק על הדלת. ושוב פתק. על נייר לבן, מודפס.
"כבר כמעט שהתייאשתי מלחכות לך"
ללא כל חתימה.
היא פתחה את הדלת, ונעמדה בהלם - חושך מצריים.
אוטומאטית שלחה ידה למתג האור... כלום.
היא שמטה את התיק בכניסה, מורידה גם את המגפיים. לפתע הבחינה
באור בקצה הפרוזדור.
היא הלכה ישר מגששת דרכה באפלה, עינייה אט אט מתרגלות לחשיכה.

נרות. מאות מהם. יצרו שביל העולה על המדרגות, על פניהן ולקומה
השנייה. היא הביטה על הרצפה, מבחינה שהשביל שיצרו הנרות מלא
בעלי ורדים לבנים, ואדומים.
ממש מתחת לרגליה היה מונח נייר מקופל.
"אור נרות חושף טפח ומסתיר טפחיים. לכי בשביל"
סקרנית, היא הלכה לעבר המדרגות. על המדרגה הראשונה, שוב נייר
מקופל.
"סוודר יורד"
היא הרימה גבה, תוהה. אוקיי חשבה, אני אשחק את המשחק.. היא
הורידה את הסוודר, משליכה אותו על הרצפה, הרחק מאור הנרות.
היא החלה לעלות במדרגות. על המדרגה שלישית, שוב הודעה
"חולצה יורדת"
היא לא לבשה חולצה מתחת לסוודר, ולכן התעלמה מההוראה. היה עוד
פתק על המדרגה השישית
"מכנס יורד"
היא צייתה. והמכנס הונח על מעקה המדרגות. ככל שעלתה מעלה
במדרגות, גבר הדופק שלה. וכמובן - סקרנותה. כפי שציפתה במדרגה
התשיעית היה נייר נוסף.
"גרביים... ניחשת נכון, יורדות"
שוב, עשתה כפי שהורה הכתוב. עלי הורדים היו כשטיח רך תחת
רגליה, מרככות את הקרירות של הרצפה. שלוש מדרגות למעלה ושוב:
"חזייה ותחתון עפים"
היא עלתה אל ראש המדרגות, אור הנרות ליווה אותה עד לכניסה לחדר
האמבטיה שלה. עלי הורדים יוצרים חץ מדויק המצביע פנימה.
היא נכנסה לחדר הרחצה. ונדהמה מהיופי שנגלה לעינייה.
המראות על אחד הקירות בחדר שיקפו את הנרות על מדפי העץ ממולם,
שנוספו לשביל הקיים. היא כמעט שפספסה את הפתק בכניסה:
"פזרי את השיער"
היא עשתה כן, לבה הולם בהתרגשות.
הנרות התעלמו מן המקלחת, והובילו היישר לאמבט לשניים במרכז
החדר.
הנרות פתחו את השביל והקיפו באור וצללים את האמבט, אשר היה מלא
במים וקצף ריחני.
על קצהו היה מונח ורד כתום מרהיב אלו הוצמדה הזמנה:
"אם את כבר בלבוש חווה, למה לא לנסות את המים?"
המים, כפי שגילתה, היו חמים ונעימים. היא עצמה את עינייה,
ניחוח הורדים שבחדר עטוף הצללים, ממלא את נשימתה - והניחה
לעצמה לשקוע באמבט הענק. צלילי סונטת הירח של בטהובן נשמעו
בחדר... היא כמעט גרגרה מהנאה.

תנועת המים העירה אותה מהנימנום הקל אשר אליו נסחפה.
גוף עירום, חם ונהדר נצמד אליה, והיא כמעט שפקחה את עיניה
אינסטינקטיבית, אלא שאז זוג ידיים גבריות, עטפו את שדיה. מעסות
את הפטמות המזדקרות.
לשונו נישקה את צווארה, ורגליו עטפו אותה מצמידות את גופה
העירום אל שלו.
היא התקמרה, מציעה לו את גופה בהזמנה אילמת.. גונחת כאשר קיבל
אותה.
היא חשה בזקפתו נלחצת אל אחוריה.. מפלסת דרכה אל בין רגליה.
הוא סובב אותה, כך ששכבה מעליו. מחזיק אותה קרוב אליו, כמה
שיותר עור נוגע בעור..
שפתיים לוהטות ינקו משפתיה. הנשיקה כשפה אותה. כל כך מלאת
תשוקה.
והלשון!
הלשון שחקה עם לשונה, מלטפת, מענגת, מעוררת את גופה. ידיה עטפו
את הגוף שנצמד אליה. מגלות לה שגם הוא בלבוש אדם. היא נאנקה
לתוך פיו.
הוא מצץ את שפתה התחתונה, והיא הרגישה את זרמי התשוקה עוברים
על פני גופה, ואת הלחלוחית הגוברת בין רגילה.
ידיו הצמידו את אגנה אליו, ואיברו הקשוי נלחץ אל בטנה.
ראשה נשמט לאחור, חושף את צווארה למגע שפתיו וללשונו.
הוא ינק משדיה, מוצץ את הפטמות שלה עד שהיו קשות כגולות קטנות.
ובתנועה חלקה אחת, חדר לתוכה.
היא גנחה, והוא נאנק..
היא הייתה כל כך קטנה. הדוקה כמו אגרוף...
היא התיישרה לישיבה עליו, גבה מתקמר. הראש הבלונדיני שלו
התרומם יחד איתה, יונק משדיה.
היא גנחה. והחלה לנוע מעליו. מתחככת בו. רוכבת עליו.
הוא העביר את רגליה מאחורי גופו והתיישב. הוא חזר לנשק
לשפתיה..
לטרוף את הפה הנפלא עליו חלם במשך חודשים ארוכים.
היא איבדה אחיזה במציאות, ציפורניה שרטו את גבו, שריריה
מתכווצים עליו. היא צעקה את שמו.
בדיוק באותה שניה, הוא הגיע לשיאו. מתפרץ לתוך גופה.
היא נאנקה, נצמדת אליו, תשושה.

הוא הוציא אותה מהאמבט..
מייבש את שיערה ואת גופה, בדקדקנות. לא פוסח על אף פיסת עור..
מגרה אותה מחדש..
היא הרגישה אותו מרים ונושא אותה לחדר השינה.. אור הנרות ממשיך
ללוות אותם...
המיטה הייתה מוצעת סדיני משי שחורים שהופיעו משום מקום,
והשמיכה מוסטת הצידה, מזמינה.
ואז הסדינים הרכים היו תחת גבה.. ולבסוף גם הגוף שלו.
כהרף עין. ידיה היו קשורות מעל ראשה. ועיניה מכוסות...
היא חשה כל כך חסרת אונים... כל כך מגורה...
הוא שוב נישק אותה. הלשון שלו לא יודעת מעצורים. מלקקת, מוצצת.
פיו נושך קלות את פיה..
ידיו עיסו את צידי גופה, מרימות אותה אליו..
פיו נע במסלול איטי, מצווארה אל שדיה. ואז אל בטנה השרירית..
ומטה מטה אל מרכז גופה..
הוא פישק את רגליה, פותח אותה אליו.
היא גמרה בצעקה תוך שניות מהרגע שלשונו נגעה בה.. אך הוא לא
וויתר, והמשיך ללקק אותה, למצוץ את ליבת תשוקתה.. מביא אותה
לאורגזמה נוספת..
ואז, בעודה עדיין חווה את רטטי האורגזמה, הוא הרים את רגלה על
כתפו, והחליק לתוכה..
היא הייתה כל כך חמה. כל כך רטובה..
גופה השתולל בלי שליטה. היא לא האמינה שזה יכול לקרות לה.. לא
ככה. לא בכזו עוצמה..
הוא התכופף.. מלקק את שדיה, מסביב לפטמות.. נוגע לא-נוגע
במרכזם..
כשחש את האורגזמה הבאה, נבנית בתוכה, הוא הסיר את כיסויי
העיניים ממנה..
"טל" לחשה.. עינייה ברקו..
היא אהבה את מה שראתה.. גוף מוצק, שרירי, שזוף.. ללא טיפת שומן
מיותרת. ידיים גדולות ועדינות, גוף ארוך - כיאה למאה ושמונים
הסנטימטרים שלו..
כשהיו יחפים, היא הייתה נמוכה ממנו בכמעט עשרים סנטים, ראשה
נשען על חזהו, בו פעם לב חם.
העיניים הירוקות שהביטו בו, שיקפו בהן את כל התחושות שעברו
בגופה.. הוא יכל לקרוא אותה כמו ספר פתוח.
והוא אהב את מה שראה.
היא הייתה תגלמות הפנטזיה הרטובה שלו. בלונדינית כהה, שיערה
כמעט חום בהיר. עיניה היו כה מיוחדות - הן החליפו את צבען לפי
רגשותיה, מהאפור הבהיר של ענני הגשם, לכחול נהדר ובוהק, ועד
לירוק כהה, של הים - כמו שהיו עכשיו.
גופה היה מלא - בדיוק כשאהב. ולא בעל המראה החולני הרזה שהיה
כל כך אופנתי עכשיו..
שדייה מוצקים, גדולים מספיק למלא את כף ידו.. ישבן הדוק, שעשה
שמות לדופק שלו כשהיה ארוז במכנסי העור הצמודים שלה.
גזרה של שעון חול, ורגליים ארוכות ארוכות.. כל אלה גרמו לו
להשתגע אחריה מהרגע הראשון שנפגשו.
הוא התכופף לנשק אותה, להוט לטעום שוב את פיה. לחוות את
נשיקתה..
היא נישקה בצורה מדהימה.. נותנת מעצמה, נענית לכל מגע של עורו
בעורה, ולו הקל ביותר..
"קליאו" מלמל..
שניות לפני שהאורגזמה שלה הכניעה אותו והוא הצטרף לשיאה..
מתמוטט עלייה.

"יום הולדת שמח לך" לחש לה. דקות ארוכות אחריי..
"תודה" מלמלה "עשית אותו מאוד מיוחד בשבילי" נשימתה עדיין לא
הייתה סדירה.. אבל ידיה היו חופשיות, ונעו עתה על גבו.. שניהם
עדיין מאוחדים בגופיהם..
הם נרדמו חבוקים, עוטפים זה את זה. ראשה שעון על חזהו, קול
הלמות לבו הקצוב, מרדים אותה.. ממלאה בתחושת ביטחון.
"אני אוהבת אותך" מלמלה לפני שהחליקה אל תוך עולם של חלומות,
לא יודעת אפילו, כי אמרה מילים אלה בקול.
"אני אוהב אותך" החזיר הוא בלחישה. מחייך..
ובתוכי תוכו הצטער שלא ידע איך לומר לה את זה...