חיים בתוך תיבה, סגורים בקופסת מתכת לא יציבה שזזה מצד לצד
ונהנים מזה. כמה זמן כבר עבר אני שואל את המשוגע השני והוא לא
עונה. הוא שקוע בספר שלו כבר כמה ימים. בעצם מה זה משנה בכלל,
גם ככה אבדה לנו כל תחושת זמן. מדי פעם פותחים את החלון
מכניסים טיפת רוח מרעננת לפרק זמן זה שבחיינו. שניינו משוגעים
שחיים בתוך תיבה, לא מבחירה אך מזכות נבחרנו שניינו למשימה. כל
אחד שקוע בעולם שלו רב הזמן והדבר שבמשותף היא המוסיקה שמתנגנת
ברקע. המשוגע שאיתי אומר בזמן פק"ל עישון מקטרת, שהיה יכל
לבלות כך את שאר הזמן שנשאר לו בירוק. גם אני מהרהר טיפה
ומסכים איתו שהייתי מוכן לסיים את דרכי בירוק בצורה הזאת. בזמן
שעות היום מתי שחם אנו יוצאים טיפה מהתיבה ומסתכלים על כל
הכחול שמסביב. ובשקיעה, לפני שחייבים לסגור את התיבה מתפאלים
כל יום מחדש מאחד המראות היפים ביותר שיוצא לאדם לראות. תפקיד
חשוב יש לה לתיבה שלנו ומי כמונו שני משוגעים נועדנו למשימה.
האם אלה ששלחו אותנו באמת יודעים מה אנו עושים במשך הזמן? זה
הרי לא ממש משנה להם כל עוד עומדת המשימה. דבר אחד הם כן
יודעים. הם יודעים על המשוגע שבנו, יודעים על השריטה אך לא
בהכרך מבינים כמה היא גדולה. לחיות מספר לא קטן של ימים בתוך
תיבה, מנותקים כמעט לחלוטין מהעולם זה דבר שיכל לשגע אנשים
מסויימים. מדי פעם מצלצל הטלפון מהירוק שלנו לברר אם הכל בסדר
איתנו. זה ממש לא הכרחי אני עונה לה, וחושב לעצמי שאני פשוט
יכל לנתק אותו. גם ככה אין דרך אחרת להשיג אותנו שאנו כבר
נמצאים רחוק בתוך הכחול רחוקים מכל פיסת אדמה.
זה עכשיו רק אני והמשוגע השני צוחקים לנו, נהנים מכל רגע בתיבה
שלנו ומתפללים שלא יחזירו אותנו מהכחול. כל אחד מאיתנו הוא
משוגע, חיי בתוך תיבה משלו. מטלטל מצד לצד בכחול של החיים.
בוחר אם לצאת או להסתגר בתייבתו. יוצאים מדי פעם להסתכל ולבחון
את הדברים שמסביבנו ולפעמים אפילו רואים דבר מדהים. וכמו
בכחול, לפעמים באים דברים טובים ולפעמים פחות. לפעמים שהכחול
גועש חלקנו מפחדים מזה ומרגישים לא טוב אך לאומת זאת יש אנשים
שדווקה יהנו ויקחו את זה כאתגר לעמוד בפני סכנות או מכשולים
דומים בחיים. וכמה שניסית להדחיק את המשוגע, כמה שניסינו. הוא
עדיין מסתובב בראש שלנו בתיבה שלנו גם אם אנו לא מודעים
לקיומו.