ביום הולדתי האחת עשרה אבא הזמין את כולם לארוחה במסעדה.
במסעדה היה את כל האוכל שבעולם וגם הרבה מה לשתות.
אחר כך נסענו לתל אביב, כדי שאבחר מתנה לכבוד יום הולדתי.
"יש פה חנות צעצועים ענקית" אמר אבא וחייך לעברי.
"מה צעצועים, אני לא תינוקת!" אחיי השתעשעו עם משחק וידאו
דבילי ואני רק רציתי להיות גדולה. "סתם מתוקה, אני צוחק" אמר
אבא בהתנצלות. המשכנו לטייל, אבא נעצר והביט בחלון הראווה, הוא
הצביע על טלוזיה קטנה "מה דעתך?"
"טלוזיה?" רטנה אמא, "רק זה מה שצריכה הילדה..."
"לא ילדה, לא ילדה" אמרתי בחזרה כמעט נעלבת מדבריה של אימי.
אבא נכנע ואולי גם אני. יצאנו מהחנות עם דיסקמן. בדרך חזרה
עצרנו לשתות באיזה קיוסק, אכלנו ביגלה והמשכנו.
בהתחלה כעסתי על אבא שוויתר לאמא,אחרי כמה זמן התחלתי לחבב את
הדיסקמן, שהיה חצי שקוף ובפנים הסתובב כמו משוגע.  
בערב לפני השינה אבא לחש לי "סליחה" וחיוך מפוייס על פניו.
"שטויות, אין כמוך בעולם" קרצתי ונרדמתי עם חיוך.