- "איך יכולת להיות כזה דביל?"
- "מה עבר לך בדיוק בראש?"
אני עמדתי בפינת החדר בזמן שרוב הרגשות מתרוצצים בחדר ומטיחים
בי האשמות על המצב שבו הייתי.
 האהבה ישבה ליד שולחן המחשב ובכתה בטרוף בזמן שהאכזבה מלטפת
לה את הראש ומנחמת אותה, מבטיחה לה שהכול יהיה בסדר. הבלבול
צעד במהירות מצד אחד של החדר למשנהו ומלמל אוסף מילים לא ברור
ולא קשור שתוכנו האשים אותי, שוב, בהיותי חסר אחריות. הכעס היה
עסוק נורא, הוא קיפץ מרגש לרגש והעצים אותו, ממלא את תפקידו
בצורה יוצאת מהכלל.
 אני, מצידי, שתקתי, לא היה לי הרבה מה להגיד להגנתי, נשבעתי
שנורא השתדלתי, ניסיתי להסביר שזה פשוט תפס אותי ושלפעמים זה
פשוט קורה - "לא תמיד שולטים בזה, אתם יודעים..." אמרתי, אבל
רוב הרגשות פשוט היו עסוקים בשלהם, בינם לבין עצמם בלי ממש
לשים לב אלי. תגובה יחידה קיבלתי בצורת מבט מזלזל מצידה של
האהבה, שהפסיקה לבכות לרגע, שעה שהכעס עזב אותה ועבר לבלבול -
בסלון נשבר אגרטל.
 הסתובבתי ופניתי להגיון, מנסה לראות אם יש לו משהו להגיד
בעניין. הוא שתק ועשה מבט מבין. "ידעתי שמישהו יבין אותי
בסוף", אמרתי. הוא עשה עוד מבט מחושב שכזה לפני שפנה אלי "כל
זה התחיל באינטרנט אתה אומר?", ענה לעצמו בהנהון ראש ושאל שוב
"ויש לה חבר?", מסכם לעצמו את כל העובדות. הוא פנה ממני ומלמל
"איפה טעיתי?". "הם רק יוצאים ביחד!", התגוננתי לשווא.
 בפינה ישבו לבד האושר והשמחה, מחויכים. הם החליפו בינם רשמים
על הפגישה האחרונה שלי ושלה. אושר הצהיר בהתלהבות שכבר זמן רב
לא הרגיש כל כך טוב, בזמן שהשמחה מציינת שבמהלך כל הפגישה ועוד
הרבה אחריה היא לא נחה לרגע והיה קשה למחוק את החיוך הטיפשי
שלה מהפרצוף. ניגשתי אליהם. השמחה קיבלה אותי בחיבוק בעוד
שהאושר שלח יד קדימה, מחכה בסבלנות שאני אגש ואציג את עצמי.
הכרתי אותו טוב, אבל עבר כבר זמן מאז שנפגשנו. לחצתי לו יד
בנימוס וכשנזכרתי בפגישה האחרונה שלי איתה, משכתי אותו אלי
וחיבקתי אותו חזק. דיברנו הרבה מבלי לשים לב שמאחורינו
העניינים יוצאים מכלל שליטה ושעכשיו, כשאני לא שם, יש סערת
רגשות וכל אחד מאשים את השני ולא ממש יודעים במה.
 הבלבול, התסכול וההיגיון פנו אלי וביקשו לדבר ביחידות,
נפרדתי בחיבוק מהשמחה ומהאושר ופניתי לשלושתם לשיחה רצינית.
ההיגיון תקף ראשון: "מה עכשיו?", "מה עושים עם הבחור השני?",
"ומה בכלל יש לכולנו לחפש שם?". בתגובה לשאלתו השנייה, התפרץ
התסכול והעלה רעיונות פליליים ולא הגיוניים והוכיח, שלראות
יותר מדי סרטי פעולה לא יכול להיות דבר טוב במיוחד. הבלבול,
מצידו, שתק וניסה לעקוב אחרי מהלך השיחה של שניהם, מעביר את
מבטו מאחד לשני ואז אלי בתקווה לקבל משפטי סיכום. שתקתי.
 מישהו נגע בי מאחור, זאת הייתה ההגשמה, היא הייתה רצינית
ורגועה מתמיד, היא כזאת מאז לא התקבלתי לבית-ספר ההוא לעיצוב
במרכז הארץ. היא התקרבה ולחשה לי בנעימות באוזן "ספרד", מחזירה
אותי לנקודת ההתחלה ומבטלת במילה אחת את כל השיחה הנפלאה
שהייתה לי עם השמחה ועם האושר.
 הרגשתי את המחויבות באזור - הרצון לסיים את כל העניין כמו
שצריך. תמיד הייתי גרוע בזה, אבל עכשיו הרגיש כמו זמן טוב
להתחיל וחוץ מזה הפחד התקרב אלי והזכיר לי בלחישה "קיבוצניק
חסון, קרבי לשעבר, קוראים לו אמיר". חייגתי אליה.
המצפון הכלכלי שלי, שכועס גם ככה על הפגישה האחרונה שלי ושלה,
עשה לי מבט של "067 זה יקר נורא". הנהנתי בהבנה.
 היא ענתה, כמו תמיד, בשלום מאורך ומחויך ושאלה לשלומי, נשמתי
עמוק ושנייה לפני שהתחלתי בנאום המתוכנן, היא שאלה אם אני
מפתיע אותה מחר בארוחת בוקר במיטה.
המילים נשכחו לחלוטין, החיוך חזר לפנים, מחויבות והגשמה יצאו
מהחדר עם אכזבה, החלפתי מבט מבין עם השמחה ועם האושר ועניתי
"בטח, ממי, בטח שאני בא..."