באותו יום החלטתי להגיע בזמן לעבודה אז לקחתי מונית כי אני לא
סומכת על לוח הזמנים של האוטובוס. האמת שחוץ מדן קילמן ומעצמי
אני לא סומכת על אף אחד... אז לקחתי מונית כי דן קילמן הוא לא
נהג אוטובוס.

התארגנתי מהר באותו בוקר, ערב קודם כבר הכנתי מה ללבוש כדי לא
להתעכב וכך הכל זרם. בדיוק לפני שאכלתי ארוחת בוקר הזמנתי
מונית לעוד 10 דקות כדי שהכל ילך בזמן. הייתי כל-כך גאה כי אני
ידועה תמיד בתור ה"מאחרת" וכל-כך שמחתי שהחלטתי לשים לזה קץ.
המונית של חיים בוקטוס הגיעה שתי דקות לפני המועד המשוער ועוד
החלה לצפצף מה שטיפה הלהיב אותי כי זה גרם לי להרגיש את השינוי
האדיר בהגעה בזמן אבל החלטתי לא להתלהב יותר מדי כי אני לא
סומכת על המצברוח המרומם שיש לי שיעזור לי להתמודד עם כל מה
שיבוא היום. וממש לא רציתי להתאכזב... הוא לא קלט אותי במראה
שמתבוננת על אחורי הכביש כי הוא לא סומך על ראייתו במראה כי
היא לא מכוונת לכיוון הנכון לטעמו...

כדי להגיע לפני הבוס שלי שגם ככה מקדים ברבע שעה כל בוקר, רצתי
מהמונית הישר למעלית שהייתה כמעט ריקה (הרי מי באמת ער בשעות
האלו?!) עליתי עם עוד שני גברים, שנכנסו איתי בקומה 0, חיכיתי
להגעתי לקומה 7 בעוד כפתור הקומה 5 הבהב גם ותהיתי מי מהם
בקומה 5 ומי מהם מחכה איתי לקומה או שמא שניהם בקומה 5? תהיות
אלו העסיקו אותי כל-כך שלא שמתי לב שאני יורדת בקומה 5 עם אחד
העובדים ורצתי כל-כך מהר חזרה ונתקעתי באיש המסכן שנשאר
במעלית, אחרי כמה דקות וערבובים של מחצית מהתיק שלו עם שלי,
גיליתי שקוראים לו עודד ושנורא חשוב לו למצוא את הדף עם
הכתוביות האדומות או שהוא יאבד את משרתו, הוא בכוונה כתב באדום
כדי שלא יאבד דף זה ויראה אותו מרחוק. אני אישית, תמיד ידעתי
לא לסמוך על צבעים...
אני המשכתי בקומה 7 בעוד הוא ממשיך לחפש במעלית העולה והיורדת
את הדף המסכן עם הכתוביות האדומות.

בזכות פזיזותי והיותי חולמת בהקיץ, איבד עודד את עבודתו באותו
בוקר (מעניין מה היה בדף עם הכתוביות האדומות...) וחזר לאותה
מעלית מקוללת, הוא המשיך בדרכו לשום מקום כי לעודד, בחור
שבסתיו הקרוב יהיה בן 26, אין לאן ללכת... הוא הסתובב באותו
בוקר ברחוב חשב על הפנים המרושעות שנתקעו בו בכזאת קלילות
ויצאו מחייו באותה דרך. והוא התעצבן... הוא כל-כך התעצבן!
ופחית בירה טובורג הזאת ששכבה מכווצת בדיוק מולו גרמה לו
להתעצבן אפילו יותר... אלכוהול רק סיבך אותו בצרות, הוא אף-פעם
לא סמך על אלכוהול... הוא בעט בפחית הזו כל-כך חזק שהוא אפילו
לא ידע לאן היא עפה...

כן... הוא לא ידע שהיא חלפה בדיוק ליד ראשו של רונן הילד השמן
מכיתה ו'2 שבדיוק הבריז משיעור ספורט כי כל הילדים צחקו על איך
שהוא רץ. הפחית נחתה בדיוק במרכז רגל שמאל של רונן והחליקה
למטה בעודה חותכת אותה. רונן המבוהל שחשב שלא יוכל ללכת עוד
לעולם, צעק בקולי קולות לעזרה עד שהאישה שמאכילה את החתולים
בימי שבת שמעה אותו ולקחה אותו למרפאה הקרובה שם קיבל זריקת
טטנוס והרצאות בצעקות מאמא בוכה על כך שאסור להבריז כי "אם
הפחית הייתה מחבל?!", רונן טען שמחבל לא יכל לעוף כל-כך גבוה
ואמא שלו אמרה לו לעולם לא לסמוך על כוח המשיכה.

המתמחה התורן שהזריק את זריקת הטטנוס האימתנית הבחין בסימני
כיבוי סיגריות על עורו של רונן וחבורות קלות באיזורי הגב, הוא
לא דיווח על כלום כי הוא אף-פעם לא סמך על האינסטינקטים שלו.
הוא חזר בערב לביתו עם חברתו האוהבת שתמיד מפנקת וכל משך זמן
המקלחת לא הפסיק לחשוב על הילד המסכן שחוטף עכשיו מכות בבית כי
הוא לא דיווח על כך. אפילו כשהוא זיין את חברתו האוהבת והמפנקת
הוא חשב על רונן ולא עליה... וזה כל-כך עצבן אותו אז הוא הכאיב
גם לה. הוא גם לא הצליח להירדם בייסורים קשים שאולי רונן יעבור
בדיוק את אותה ילדות שהוא חווה כי הוא לא דיווח. אבל הוא מעולם
לא סמך על האינסטינקטים שלו. אבא שלו חינך אותו טוב מאוד ככה.
המתמחה התורן ילך לטייל באיזורי השיכונים בתל-אביב שבו הוא
וחברתו האוהבת והמפנקת גרים, הוא יצעק כי כל הסבל בעולם -
באשמתו.

הצעקה הזאת העירה את נהג משאית האבטיחים שכמעט נרדם על ההגה
ועשה תאונה. הנהג המרושל יתן צפצוף ארוך למרות שזה אמצע הלילה,
כי הוא פשוט לא סומך על נהגים שנוסעים לפניו, הוא יצפור כל-כך
חזק שחיים בוקטוס, שנוסע לפניו יגביר את מהירותו כי יחשוב
שמשהו לא בסדר בנהיגה שלו והוא לא סומך על ראייתו במראה כי
המראה הזאת לא מכוונת לכיוון הנכון לטעמו, וגם יחשוב כי משהו
קרה לנהג משאית האבטיחים וגם על נהגי משאית הוא אף פעם לא סמך
ואפילו אבטיחים הוא לא במיוחד אוהב... חיים בוקטוס שייסע
במהירות עצומה לא יבחין בדן קילמן שבדיוק ירד לקנות חפיסת
סיגריות וימרח אותו לגמרי על הכביש.

בגללי היותי חולמת בהקיץ... לא נשאר לי ממי להזמין מונית
שתקדים בשתי דקות ותגרום לי להתלהב כבר על הבוקר וגם לא נשאר
על מי לסמוך.