זה העולם שקורס, אני אישית בסדר
הוא נופל, מתדרדר ומתעופף כעפר
בין הרוחות פתאום אני נגרר
נופל מתדרדר ומתעופף כעפר
זה אני שקורס במרכז, העולם עצמו בסדר
הכעס נבנה לבנה, לבנה
עם מלט אפור הוא בונה ברינה
הוא בונה לי כלא, שביחד נחייה
רק אני והכעס ביחד נהיה
זה אני שקורס במרכז, גם העולם מסביב מתפורר
עכשיו אדם לאדם זאב
מבטיהם החודרים מוסיפים לכאב
והכעס יושב לו בצד וצוחק
הוא יושב ורואה איך אני מתפרק
פתאום הוא קם והולך לו דרך הקיר
רק עם חוסר אונים ועם פחד אותי הוא מותיר
ובתחושה של כניעה אני נשען על הקיר
זו תחושה של "נמאס" ושל "די" ועתיד לא מזהיר
זו תחושה של ליפול על הרצפה ולבכות
אבל מה עושים שלא זולגות הדמעות?
אני שוב לא נרדם
בערנות שוב נלחם
המחשבות מזמינות את עצמן למסיבה
אותן מחשבות של כעס רוגז ולפעמים של שנאה
מאיפה באות הן באופן כזה פתאומי?
למה הן באות ומשאירות אותי שוב ערני? |
