ביום שיוני מת החלטתי שאני נוסע צפונה לטייל.
לא היה לי כוח לכל הישיבות המרדימות האלה. בדרך כלל אין לי
בעיה עם ישיבות, פשוט לא ישיבות מהסוג הזה.
מה גם שממש מעצבן אותי שאנשים בוכים כשמישהו מת כאילו שזה לא
היה צפוי שהוא ימות.
תחנה מרכזית, ספר, קולה, גאנג'ה, סיפור, לישון.
"שלום, אני אלה"
'יא אלוהים' מוחי זעק לי בפרץ של שמחה. 'כן יפה מאוד ' אמרתי
לו בהסכמה 'אחת היפות שראיתי מימי.
מימיני התיישבה בחורה מרשימה להפליא בתכונותיה החיצוניות
והציגה את עצמה בתור אלה.
אני פשוט המשכתי לבהות בה בהשתוממות ולא אמרתי כלום .
כשאתה חולם אתה לא חייב לענות, חלום שלך תעשה מה שבא לך, ככה
אני אומר.
"שלום, אני אלה. מי אתה ?" היא ניסתה עוד פעם.
איזה מישהי עברה לידינו ובטעות דרכה לי על הרגל והעירה אותי
מהחלום. הסתכלתי קצת מסביב והייתה אוירה כזאת של נמל חלל
רדום.
"אני אלה" היא אמרה והצביע על עצמה כאילו אני ילד מתקשה, ואז
היא הצביעה עלי ואמרה "ומי אתה?"
בהיתי בה במשל עוד כמה שניות ואז פתאום זה הכה בי , היא באמת.
הסתכלתי עליה עוד כמה שניות והתווכחתי עם המוח שלי אם היא באמת
או שאני עדיין חולם וקצת בהיסוס עניתי לה "אני א..... דן"
"הו.." היא חייכה "יפה מאוד אני רואה שיש לנו התקדמות, הכל
בסדר איתך דן?"
"אני חושב" אמרתי מעט בהיסוס " תגידי אפשר לשאול אותך שאלה?"
"כן בטח תשאל"
"את באמת?"
"לא"
"לא?!" העפתי מבט נוסף על התחנה החבוטה עד שלבסוף הסתכלתי עליה
שוב "מה זאת אומרת את לא אמיתי?, אני חולם?"
"לא, אתה ער לגמרי" היא השיבה לי בפשטות.
"אז איך זה יכול להיות, שאני לא חולם, את לא אמיתי ועדיין אני
רואה אותך, מדבר איתך, חם עליך???"
היא הסתכלה עלי טוב טוב, הסתכלה מסביב על התחנה, על האנשים, על
השמיים ואחר כך בהתה עוד קצת באוויר ואז התקרבה אלי כאילו
לוחשת סוד וסיננה מבין שפתיה "ככה זה כשאתה דלוק".