[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"בוקר טוב מר משין". "ערב אור גברת סטארק". "שאלה לי אליך
תאומי היקר". "את ישירה היום". "טוב. אז נשחק איתך קודם. איך
היה אתמול ?". "ביקרתי חברים. חברים ביקרו אותי". "ומה עם
בחורות ? לא היית אמור לצאת עם מישהי אתמול ?". "את יודעת,
הנוהל הרגיל". "תור מי הפעם לא להתלהב ?". "תורי. היא הייתה..
איך נאמר את זה ?". "דובה ?". "דובה זאת מילה קצת קשה". "עגלה
?". "עם סוסה". "נפטרת ממנה בקלות ?". "אני מקווה. כבר קרה פעם
שנתקלתי במישהי שארבה לי בשיחים". "חלאס עם האגוטריפ שלך על
זה. אני עדיין טוענת שהיא רעתה שם בלי קשר אליך". "ליחכה את
העשב". "אכלה קופסא". "מה ?". "תתרגם ואז תגיד מה". "אז מה היה
לך לשאול אותי ?". "יש לי מצוקת שושבינה". "צריכה שאני אשכיר
לך אחת ?". "האמת בניתי עליך". "ומה תגידי ? דניאל, תכיר. זה
אדם שלא פגשתי מימי חיי. הוא יהיה השושבינה שלי". "משהו בסגנון
הזה". "וזה בהנחה שאני קיים". "שכחתי את הבעיה המטאפיזית
הזאת". "מה קרה לדבי ?". "לא קרה לה כלום. הכל בסדר איתה. היא
פשוט לא יכולה להיות שושבינה". "את לא זאת עם המנטליות של 'אין
לא יכול יש לא רוצה' ?". "דבי... איך נגיד את זה... דבי...".
"דבי עלתה על הגג, צעקת לה שהיא תרד אבל היא לא הקשיבה ?".
"דומה. דבי... היא... לא בדיוק נזהרה". "דבי בהריון. משעשע".

למה אני כועסת ? למה אני כועסת ? המשכתי לכתוב את השאלה הזאת
ולא הצלחתי למצוא לה תשובה. "את כועסת כי היא בהריון". "כן.
אבל זאת לא סיבה. אני מתחתנת, מצידי שהיא תתעבר כל היום וכל
הלילה". "וזה כשלך יש בעיה אפשרית שאסור לנו לדבר עליה כרגע
כדי לא לעורר מנחוס ?". "לא. על זה לא מדברים עד חודשיים אחרי
החתונה וגם לא חושבים על זה. למה אני כועסת ?". "כי היא לא
יכולה להיות השושבינה שלך". "כן. אבל זה לא אמור להכעיס אותי".
"אוקי. בואי נרחיב את התמונה - היא לא יכולה ללכת אחרייך עד
אמריקה בשביל לסחוב את השמלה בזמן שאת מתחתנת". "מי אמר שלנשים
בשמירת הריון אסור לטוס לחו"ל ?". "כולם. מה שמירת הריון ?
באיזה חודש היא ?". "שלישי או רביעי אני חושבת. אבל זה לא באמת
שמירת הריון. היא סתם חולה מרוב שהיא הקיאה אז היא משחקת את
הפרימדונה". "מעניין מאיפה היא למדה את זה. יש מחליפות
פוטנציאליות ?". "אתה". "גם אם היית מחליטה שזה אני, משלמת לי
על הכרטיס שאני לא הייתי מתנגד אליו יותר מדי ומכירה אותי
לבעלך לעתיד ובאותה הזדמנות גם פוגשת אותי לראשונה, וזה בהנחה
שאני אכן קיים ולא המצאת אותי, אני לא מתכנן ללכת מאחורייך
בשמלה חושפנית ולסחוב לך את השובל". "אני בטוחה שהשמלה הזאת רק
תחמיא לך. אתה לא צריך לפסול את זה על הסף". "תיקחי איזה חברה
אחרת שמאוד תשמח לזה. או אחת מהגיסות שלך". "לא. אני רוצה שדבי
תסחב לי את השמלה". "יש לך עוד חברות, נכון ?". "כן, אבל כאלה
של קפה ומהאקדמיה. לא משהו מיוחד מדי. מאז שחזרתי לארץ לא
השקעתי זמן באנשים חדשים משלי אלא יותר זוגות לפעילויות
כוללות-דניאל". "טוב. אז תגררי את דבי עם המיטה. אני לא
מתפנה". "אני אארגן לך איזה ג'אפית טובה". "מהסוג שאוהבות
גברים בשמלה ?". "למה אתה כזה כבד ?". "לכי תבקרי אותה. תסחבי
אותה בשערות מקסימום. מתי בפעם האחרונה ביקרת אותה ?". "לא
זוכרת. כשהם חזרו מירח דבש. היא כל הזמן ניסתה לדחוף לי אלבומי
חתונה. נשמע הגיוני ?". "כן. זוגות טריים נוקטים בשיטות כאלה.
תבקרי אותה".

"הראיתי לך את אלבומי החתונה דלית ?". "כן. מאוד יפים. את
נראית שם מאוד זוהרת". "עשינו להם עיצוב מחודש אבל. לא רק
תמונות. מסדרים אותם בתוך אלבום ויש מישהי מיוחדת שמעצבת את
התמונות והאלבום כדי שהכל ייראה יותר טוב. לא סתם חתיכת
פלסטיק". היא מגישה לי אלבום מהודר. "יש פרווה בתוך האלבום".
"כן. זה מאוד בסטייל עכשיו. תראי איך גבי נראה כאן טוב. זה עם
חברים שלו מהצבא. את מכירה אותם ?". "לא. הוא אף פעם לא דיבר
על הצבא". "כן. היה לו שם משהו מאוד מביך אם את זוכרת. הצלקת
הקטנה הזאת שיש לו על התחת ? ". "אין לו שום צלקת... אה, הצלקת
הזאת. כן. כן. לא היה נעים לי לשאול אותו. את מכירה אותי".
"טוב. תסתכלי באלבום. אני צריכה ללכת לשירותים. זה פשוט סיוט
הבחילות האלה. כל היום, לא רק בבוקר".

בית השימוש רחוק והיא סוגרת את הדלת, אבל עדיין נדמה לי שאני
שומעת רעשים מוזרים שהעברית לא חננה אותם בשמות משלהם. אני
משחקת 'איפה דלית' עם האלבום המהודר ומוצאת את עצמי שלוש פעמים
ברקע ופעם אחת בתמונה משותפת. מצאתי שם עוד חתיכות פרווה, כמה
עלים של תאנה ותמונות מביכות מעברם הנפרד והמשותף. "ראית את
התמונה מהצבא ? בכלל זיהית את עצמך ?" אומרת דבי שהתקרבה בשקט.
"את נראית ז'יפה" אני אומרת לה כשאני שמה לב לשינוי פתאומי שחל
בה. והיא אכן נראית רע. אין כמו הקאה טובה בשביל להרוס כל
ניסיון לאיפור או תסרוקת. "אני יודעת. אני אסתדר קצת עוד פעם.
תסתכלי בתמונה מהצבא". אני מתבוננת בתמונה הדהויה של המשרד
שלנו. דבי עדיין בלוק פרחולי ובלי דרגות. מהר מאוד שלחתי אותה
לספר נורמלי וקורס קצינות. היא מחייכת למצלמה בחוסר חינניות
בולט. אני מאחור מדברת בטלפון. לא השתניתי הרבה. אותו דבר.
בזמן שדבי ליבלבה עם השנים.

"את לא השתנית בכלל" היא אומרת. "כן. אני רק עכשיו שמה לב. גם
את לא". "מה את מדברת ? די עם הבדיחות האלה. אני פשוט לא
מאמינה איך אני נראית בתמונה הזאת אבל זאת התמונה היחידה
שנשארה לי מהצבא". לידה יש תמונה של גבי מקבל כנפי צניחה. "הוא
היה בצנחנים. שכחתי מזה". "כן. כשהייתי קטנה כל היום חלמנו
לצאת עם מ"מ בגולני ובסוף התחתנתי עם צנחן". כל התיכון זיינו
אותך גולנצ'יקים בטח ששיקרו לך שפסי הסמל זה דרגות קצין, אני
חושבת אבל מהר מנסה להיפטר מהאימג'. מחשבות חיוביות, אני אומרת
לעצמי. מהר להחליף אימג'. "ואני התחתנתי עם מישהו שאסור לו
לומר איפה הוא משרת. אחרי שכל השירות קיטרנו על זה שאסור לנו
לומר איפה אנחנו משרתות. אנחנו פשוט לא מדברים על הצבא בבית.
הרבה יותר פשוט". "באמת שמתי לב שהוא מעביר נושא כשמגיעים
לזה". "רגע, איך צילמת את התמונה הזאת ? המשרד הזה סודי". "את
לא זוכרת ? הרמ"ד אישר לי במיוחד רק אם מכסים חצי מהחדר כי
שכנעת אותו שאני צריכה מזכרת לפני קורס קצינות". "אה. נכון.
הוא כל הזמן גם ככה חיכה שאני אחייך אליו. אפס קטן". "לא קראנו
לו אפס קטן. קראנו לו חמוריקו". "נכון. חמוריקו. שכחתי. לא
יודעת למה החלטתי לקרוא לו אפס קטן. מוזר". אני אומרת ומסיטה
את עיני מהתמונה של גבי עם כנפי הצניחה.

"רוצה סיגרלות ? הרופא אמר לי שאסור לי לעשן ואני כל פעם מוצאת
עוד אז ככה תגמרי לי איזה שתיים". "תביאי. למה לא. ניקח לדרך
שלא ישעמם". "אני אביא לך רק אני אעשה עוד הפסקה קטנה. את
יודעת". "אל תשכחי לשטוף את השיער אחרי זה". "מה הייתי עושה אם
לא היית דואגת לאיך שאני נראית כל הזמן ?". אני מעיפה מבט
לפרחה חסרת החן שבתמונה. מה באמת היית עושה. היא נעלמת לה לעוד
סשן של חיקויי ברווזים צפים בואקום. אני בוהה בדירה חסרת
ההשראה. על הקיר שמול הספה עליה אני יושבת תלויות תמונות
החתונה. לפחות הזיזו משם את התמונה של העץ והגשר שאני תמיד
נתקעת עליה בביקורים. למה לעזאזל אנשים תולים תמונות של עצמם
על הקיר, חשבתי בחוסר מעש. נושא טוב לדיון תאומי למחר. מכשירי
חשמל ממלאים את פינת הטלוויזיה. הפנאטיות של גבי לכל דבר
אלקטרוני מורגשת. רהיטי העור נוחים ואלגנטיים. ברור שיהיו
כאלה. אני בחרתי אותם. שני עציצים מסתירים את הדרך למטבח.
שולחן סלוני סטנדרטי ממלא את החלל שבין הספות. עיתונים לאישה
ולגבר שוחים בקרקעיתו. תמונה של "הזוג המאושר בלוויית צמד
חברים"  צפה על זכוכית השולחן במטרה שאקח אותה הביתה אחר כך.
פתחתי את הארנק לשים שם את התמונה. מצאתי שם צמד כרטיסי טיסה
מחכים לתורם.

שעה ריכלנו. שעה. עישנתי שתי סיגרלות. היא הקיאה עוד שלוש
פעמים. היא סיפרה לי על העבודה שלה וזה שיש לה זמן לתואר שני
סוף סוף כי מאז שהלכתי מהארץ לכמה שנים היא פשוט איבדה
מוטיבציה. ועל אחותה ואמא שלה שגררו אותה לכל מיני קברי
צדיקים. "איך זה להשתטח באמת ?" גיליתי עניין פתאומי.
"משתטחים. זה לא כזה סיפור. שאני אקח אותך ?". "לא. אני לא
בדיוק רואה את עצמי.. אני לא מהמשטתחים". "אם תרצי אני אבוא
איתך. את רוצה שרוך אדום ?". "אולי בהמשך. נראה". "ומה איתך ?"
היא שאלה. "ההכנות מסובכות עם הטיסה והכל ? אנחנו עוד לא
יודעים איך נסתדר ואם...". "אה. לא. אין בעיות בינתיים. הנה
הכרטיסים שלכם דרך אגב. כמעט שכחתי". "תודה. זה לא מוגזם ?
אנחנו אלה שאמורים להביא צ'קים". "השושבינה לא מביאה צ'קים".
"אני השושבינה ? לא ידעתי. חשבתי שאחת מהגיסות שלך תהיה
השושבינה". "לא סובלת אף אחת מהן. זאת חתונה שלי. לא של המשפחה
שלי". "יש.. יש עוד בעיה אחת אבל.. אני לא יודעת איך לומר לך
את זה". "מה הבעיה ?"

"תראי דלית. גבי אמר שפשוט נגיד לך שאני לא יכולה לבוא בגלל
ההריון וחשבתי שהוא אמר לך את זה. אבל זה לא נכון ואני לא
יכולה לשקר לך לגבי זה. אני לא.. מצדי אין בעיה. את החברה הכי
טובה שלי ואת הכי השפעת עלי וכל מה שאני היום זה בגללך וזה
המקום שלי להיות אתך כשאת מתחתנת. אני יודעת שאת אדם קשה ואת
לא מראה אהבה ואת לא מדברת על עצמך אף פעם ותמיד גם היה לי נוח
עם זה בקשר בינינו. ואין משהו שהייתי יותר שמחה לעשות מאשר
להיות השושבינה שלך. אבל גבי הבעיה. הוא לא רוצה לבוא לשם. אני
ידעתי שנגמר ביניכם רע אבל תמיד הסתדרתם טוב ולא ראיתי סימן
לזה. גם לא בחתונה או לפניה. ואף פעם לא חשבתי שזה מקומי לשאול
מה קרה. זה שהוא רצה אותי ושהוא עדיין רוצה אותי ואנחנו נשואים
ויש לי ילד ממנו - זה יותר ממה שיכולתי לבקש. הוא לא רוצה לבוא
לשם. הוא לא רוצה לראות אותך מתחתנת והוא אומר שהוא לא יודע מה
זה יעשה לו ואני מפחדת להכריח אותו כי אני לא רוצה לאבד אותו.
גם לא בשבילך".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ערב כחול עמוק,

כמה עמוק? זה
שמאשר את
הסלוגנים יודע.


(ץ סופית, "101
שירי הלל לזה
שמאשר את
הסלוגנים")


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/6/03 9:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דלית ספיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה