לימדת אותי שבכל טוב יש גם רע וצריך לחשוב תמיד מה יש יותר-
טוב או רע לפני ששופטים משהו.
אמרת לי תמיד שאם אני אעזוב משהו בחיים בגלל שהוא לא מושלם אז
אני אשאר בלי כלום. את חכמה אמא, וזה דבר חכם להגיד, האמנתי
לך.
אני זוכרת איך שבגיל 8 הכרחת אותי לעלות בחזרה על הסוסה שנפלתי
ממנה רק כדי שאני אבין שההנאה גדולה יותר מהסבל ושנפילה אחת לא
יכולה לשבור אותי.
אז ככה זה עכשיו אמא, שקלתי כמו שאמרת את הטוב והרע והגעתי
להחלטה.
אני זוכרת שבהתחלה לא אהבת אותו, עוד לפני שראית אותו. אמר
שהוא מתקדם קצת מהר מידי, נכנס לקשר רציני איתי מהר מידי, אמרת
שהוא מבוגר מידי בשבילי ושהוא רוצה דברים אחרים ממה שאני רוצה
מהקשר שלנו.
ניסיתי להסביר לך שלא אכפת לי שהוא גדול ממני ב-10 שנים, שאני
בת 20 ויודעת מה אני רוצה, שאני דווקא מחפשת מישהו מבוגר
ובוגר, שנמאס לי מילדים, מישהו שרוצה קשר רציני ולא סתם סטוץ
חולף ולא משמעותי.
לא הסכמת איתי, חשבת שהוא לא בשבילי אבל היה לך מאוד קשה
להסתיר את החיוך שהתפשט על פניך שראית אותו בפעם הראשונה. כמו
את כולם, גם אותך הוא כבר עם הביטחון שלו והחיוך העדין שלו.
הכל היה טוב עד שראית אותי ככה בפעם הראשונה. אני זוכרת את
הפרצוף שלך שאותו רגע ואני אף פעם לא אשכח, היית המומה, כעס
מעורב בכאב.
ידעתי שאת לא מאמינה לשקרים שלי, ידעתי שאת יודעת טוב מאוד
מאיפה הגיעו הסימנים הכחולים האלה שקישטו את הפנים שלי...
אבל לא אמרת הרבה, פחדת שאני אתרחק ממך. רק הסתכלת עלי בכאב
שלא ראיתי אף פעם בעיניים שלך והלכת לחדר שינה, שמעתי אותך
בוכה.
ואני עשיתי את הבחירות שלי אמא.
שש שנים אני איתו, אוהבת אותו כל כך, הוא כל העולם שלי והוא
המשפחה שלי, לפחות בינתיים, אבל באותם רגעים כואבים כל כך
שמחתי שאין לנו ילדים.
ואת דיברת על נכדים, אמרת שאת רוצה להספיק להיות סבתא צעירה.
אמרתי לך שכשהזמן יגיע את תהיי סבתא וצחקתי, לא הייתי מסוגלת
להגיד לך שכמעט היית.
לא יכולתי להגיד לך שהייתי בהריון והיה לנו נורא טוב ביחד,
תכננו כבר איך לשנות את החיים שלנו בשביל התינוק הזה שרציתי
יותר מהכל. כבר היה לי שם לבן ולבת...
אבל אז הוא חזר מהעבודה קצת עצבני ואני לא התייחסתי אליו כמו
שהייתי צריכה וזאת היתה באמת אשמתי כי הוא לא היה דוחף אותי
מהמדרגות סתם, הוא לא התכוון, הוא אוהב אותי.
איבדתי את התינוק, אולי עדיף ככה.
שכבתי שם והוא ירד אלי, חייך את החיוך העדין הזה שלו בעיניים
אדומות מדמעות וכמו כל פעם הוא אמר כמה הוא אוהב אותי, כמה זה
היה בטעות.
ואני האמנתי לו, קמתי לאט לאט מפחדת להגיד לו כמה זה כואב לי
לזוז עכשיו כדי שלא ירגיש אשם שהכאיב לי וחיבקתי אותו, אהבתי
אותו.
ואחרי כל פעם חשבתי על מה שאמרת לי, על הטוב והרע.
והחלטתי שיש פה יותר טוב מרע כי בסך הכל הוא אוהב אותי ולא
מוותרים על דבר טוב אם יש בו קצת רע, זוכרת?
והוא מטפל בי אחרי כל מכה, ואומר לי שהוא אוהב אותי ורוצה אותי
איתו לכל החיים. אני יודעת שיש לו בעיה, גם הוא יודע אבל הוא
יטפל בזה, אני בטוחה.
הוא צודק, חייב להיות משהו רע כדי להעריך יותר את הטוב, נכון
אמא?
אני יודעת שעכשיו את לא אוהבת אותו, רוצה שאני אעזוב אותו
ובגלל זה אני כותבת לך את המכתב הזה, כדי שאולי תצליחי להבין
אותי קצת יותר כי אני יודעת שאת מנסה.
אם את קוראת את זה עכשיו אז כנראה שאני כבר לא כאן, כנראה
שהפעם הוא כעס קצת יותר, כנראה שהפעם התנהגתי אליו ממש לא
בסדר, לא עשיתי דברים כמו שהוא מצפה והוא באמת לא מבקש יותר
מידי.
ואני אוהבת אותו כל כך, לא יכולה בלעדיו, כי אמא, אמרת שאין
אהבה בלי דמעות והאמנתי לך כי גם אין לי חיים בלעדיו, זה אותו
דבר.
אז תודה אמא, שלימדת אותי, שהדרכת אותי, שחינכת אותי ושהיית
איתי תמיד, שנתת לי לחיות בדרך שלי. אל תרגישי רע, אני לא
מצטערת על כלום.
                                                           
 אוהבת אותך,
                                                           
            בתך היחידה