אתם מכירים את התחושה הזו? התחושה הזו שפשוט מעלה לכם חיוך על
הפרצוף ואתם לא מסוגלים להוריד אותו?!
תחושה כזו, שגורמת להרגיש כאילו אתם הכי מיוחדים בעולם. התחושה
שנותנת את הביטחון העצמי הכי גדול שקיים, את החיוך הכי ענקי
שיש ואת ההרגשה הכי נעימה שיכולה להיות למישהו, התחושה של
האהבה!
אהבה. מה כבר אפשר לספר לכם עליה?! למען האמת, הסיפור שלי
עצוב, מאוד עצוב. הוא קרה מזמן, ולצערי הרב, נגמר מהר. יותר
מידי מהר! הייתי בערך בת 12 - בכיתה ז' ולא הבנתי כלום מהחיים
שלי!
כל מה שרציתי לעשות היה לסיים עם השעורים, העבודות, המבחנים
ולבלות. כשהתחלתי לדבר איתו בדיוק על זה חשבתי, על בילוים.
הוא גר דיי רחוק ממני, בערך 100 ק"מ דרומה, אולי אפילו יותר.
הוא היה גדול ממני בהרבה. בערך בארבע או חמש שנים, כמו אח שלי
הגדול! בהתחלה רק חיבבתי אותו, הוא די עיצבן אותי כי הוא אהב
לראות אותי כועסת, הוא אמר שאני יפה ככה, זה דיי אירוני לא?!
הרי מעולם לא נפגשנו! אני חושבת שכבר מההתחלה עוד אהבתי אותו,
פשוט לא היה לי אומץ להודות בזה!
לא גיליתי לחברות שלי כלום על כל העניין! לא היה להן מושג שאני
בכלל מדברת עם מישהו. הן סתם חשבו שאני מתנהגת מוזר... מעופפת
כזו, אהבה בכלל לא הייתה בלקסיקון שלנו, אתם מבינים, מעולם לא
אהבתי מישהו, אהבה זו מילה חזקה ולדעתי צריך להשתמש בה
בזהירות.
אבל הוא. הוא היה שונה. יכולתי להשתמש במילה האסורה ובשם שלו
באותו משפט.  לא פחדתי להגיד שאני אוהבת אותו, כי באמת האמנתי
בזה. למען האמת, כשאני חושבת על זה, אני חושבת שאני עדיין
אוהבת אותו עמוק בלב. דיברתי איתו מלא לפני שזה קרה. כל היום
נסחבתי וציפיתי כבר לערב, שנדבר שוב. וכל ערב, חוויתי את
ההרגשה המיוחדת הזו מחדש, וכל פעם שהלכתי לישון אחרי אחת
מהשיחות שלנו, החיוך הענק הזה היה מרוח לי על הפרצוף!
כשלא דיברנו, הרגשתי רע, רציתי לבכות, רציתי שהוא יבוא ויחבק
אותי, כמו שתמיד דמיינתי שהוא יעשה כשניפגש. דמיינתי מלא פעמים
שניפגש, רציתי מאוד לפגוש אותו, אבל מצד שני, רציתי שהמסתורין
יישאר ושדמיונות לא ייעלמו! אהבתי לדמיין אותו, כזה גבוה, עם
שיער לא ארוך ולא קצר, עם עיניים מדהימות שכל פעם שאני מסתכלת
לתוכן אני נמסה, עם אף מושלם ולסת חזקה, אבל בשתי מילים: גבר
החלומות!
כשזה קרה, כעסתי, רציתי לבכות! לא ידעתי איך להגיב. בלילה, כבר
לא חלמתי על פגישה רומנטית עם חיבוק ענק, למעשה לא חלמתי על
כלום! פחדתי לחלום! פחדתי שאם אני אחלום עליו, אני אזכר בו
ואתחיל לבכות, בכי שאף אחד לא יוכל לעצור! בכי של רחמים ועצב
עמוק. בלילה הראשון שלא דיברנו לאחר האירוע, הרגשתי רע מאוד,
כל פעם שעצמתי עיניים דמיינתי אותו שוב, אבל לא מרצון, דמיינתי
אותו כי התגעגעתי אליו נורא! רציתי לדבר איתו שוב! רציתי
להיסחף לדמיונות שלי, לחלום עליו ועלי נפגשים, לחלום על
העיניים המדהימות שלו. אבל כל מה שראיתי היה אותה! ראיתי אותה
צוחקת. כמו שהיא צחקה כזה קרה. צחוק קר וגבוה, צחוק של כיף,
כאילו היא כרגע עברה את הכיף הכי גדול של החיים שלה, היא אהבה
לראות אותי ככה, שבורה, עצובה, היא נהנתה מכל רגע שאני
התייסרתי. שנאתי אותה על כך, רציתי להרביץ לה. רציתי לצרוח
עליה, רציתי שהיא תבין! שהיא תפסיק לצחוק לי מול הפרצוף ושתתקן
את מה שהיא עשתה! אבל היא פשוט צחקה.
עוד לפני שהכול קרה, כשהשעה הייתה מוקדמת והיא צלצלה בפעמון של
הבית שלי, היה לה חיוך, חיוך מתוק, חיוך שאתה בחיים לא תחשוב
שהוא יכול לגרום לרע. חיוך מעצבן, חיוך ששנאתי מהרגע שראיתי
אותה עומדת בדלת ומחכה שאני אזוז הצידה ואתן לה להיכנס. לא
רציתי שהיא תבוא אלי, אבל אני קוללתי במצפון גדול, והמילה לא
נחשבה אצלי לחטא. כשהיא שאלה אותי בבית הספר מתי אנחנו נפגשות
ניסיתי להתחמק, לא רציתי להיפגש איתה גם אחרי הלימודים! מספיק
סבלתי אותה בכיתה, אבל היא התעקשה ולא הייתה מוכנה לוותר, אז
קבעתי איתה באותו היום בבית שלי, והזמנתי עוד חברה, כדי שאני
לא אסבול לגמרי. זזתי הצידה והיא נכנסה, אחריה נכנסה שני, היא
נראתה על סף עילפון והייתה זקוקה לכדור אקמול חזק במיוחד,
הבאתי לה שניים וכוס קולה. היא סיפרה לי שהיא בילתה את כל אחר
הצהריים עם מיכל ושהיא לא מסוגלת לשמוע יותר את הקול הצווחני
שלה. הבנתי בדיוק על מה היא דיברה, מיכל מעולם לא סתמה את הפה,
הקול שלה שרק החמיר את המצב כי הוא היה צווחני ודקיק לא עזר
לנו הרבה, וכל פעם שהיא התחילה לספר לנו משהו הסיפור נמשך
ונמשך ולעולם לא נגמר!
שני התיישבה בכבדות על הכיסא והשעינה את הראש אחורנית, היא
החזיקה את הכוס ביד שלה ועצמה את העיניים. מיכל שבדיוק הייתה
באמצע סיפור מרתק במיוחד הופסקה על ידי או או קולני במיוחד
שהאיי סי קיו השמיע. זה היה הוא. נלחצתי, מיכל ושני לא ידעו
כלום עליו, מעולם לא הזכרתי אותו לידן, מעולם לא סיפרתי להן
שאני מאוהבת מעל כל הראש בבחור שעומד לסיים תיכון! אני הייתי
רק בתחילת החטיבה וכל החברות שלי חשבו שאני דלוקה על ילד אחד
משכבה ח'.
קפאתי, האו או השני שהאיי סי קיו השמיע העיר אותי, הוא שלח עוד
הודעה. לא כתבתי כלום, לא קראתי את ההודעות, ישר התנתקתי, לא
רציתי שמיכל תתחיל לחקור אותי עליו, לא רציתי שהיא תדע, אחרת
זה יתפרסם בכל השכבה, ואז כולם ידעו, וכשכולם יודעים המצב לא
טוב.
מיכל שאלה אותי למה יצאתי, אמרתי לה שאין לי חשק ושאני מעדיפה
להתחבר לפורום כלשהו. היא צמצמה את העיניים למבט חשוד אבל לא
אמרה כלום. היא קלטה שאני מנסה להסתיר משהו.
שני עדין החזיקה את הכוס ונשענה על הכיסא בכבדות, הייתי בטוחה
שהיא נרדמה. רציתי לקחת את הכוס שלה ולהניח אותה על השולחן,
מיכל הבינה מה אני מנסה לעשות וזזה הצידה, קירבתי את היד שלי
לכוס ונגעתי קלות ביד של שני, היא קפצה וכל הקולה נשפכה עליה,
עלי ועל כל השטיח. אימא לא תאהב את הרעיון של קולה  והשטיח.
קמתי במהירות ורצתי למטבח, שני עדין הייתי ליד המחשב, המומה
מכדי לדבר, לקחתי סמרטוט וחזרתי עליה. כל השטיח היה ספוג בקולה
וכך גם החולצה הלבנה של שני, היא הלכה למטבח ואני נשארתי לנקות
את הלכלוך. מיכל ניצלה את הקטע וביקשה ממני להתחבר לאיי סי קיו
כדי לדבר עם אנשים בזמן שאנחנו מנקות, הייתי מבולבלת ולא שמתי
לב שאמרתי לה בסדר. רצתי למטבח כשהסמרטוט ספוג בקולה וסחטתי
אותו אל תוך הכיור. שמעתי עוד או או קולני במיוחד והבנתי את
הטעות שעשיתי. מיכל התחברה לאיי סי קיו, היא תקרא את ההודעות
ממנו ותדבר איתו. אם היא תדבר איתו, היא תהרוס הכול! רצתי בין
המטבח למחשב לפחות שבע פעמים, כל פעם שעברתי ליד המחשב ראיתי
את מיכל מקלידה במהירות תשובה וסוגרת מהר את החלון לפני שאני
אוכל לראות למי זה. שני ישבה לידה ונראתה עצבנית, השפתיים שלה
היו קפוצות בצורה מתוחה והידיים היו משולבות בצורה מפחידה.
רצתי בפעם האחרונה למטבח וסחטתי את הסמרטוט, בריצה מהירה שכמוה
לא רצתי מעולם עברתי את שבע המטר בין המטבח למחשב ונעצרתי ליד
מיכל. נטי בדיוק שלח לי הודעה, הרגשתי התמוטטות מבפנים, חשבתי
על הסצנה הכי גרועה שקיימת וניסיתי לסלק אותה מהראש.
"מה כתבת לו?!" צרחתי על מיכל, היא התחילה לצחוק את הצחוק
הזדוני שלה וקמה מהכיסא. "היא אמרה לו שאת אוהבת אותו" שני
לחשה בפחד.
"את עשית מה?!" זעקתי, הייתי בהלם, רציתי להרביץ לה, רציתי
להמשיך לצרוח אבל  לא היה לי מה להגיד, הרגשתי איך כל מחשבה
נמחקת לי מהראש וכל מה שנשאר זה תמונה שלי עומדת מול נטי ומיכל
מדברת במקומי בזמן שאני מזיזה את השפתיים. התנערתי וחזרתי
למציאות. מיד תפסתי את הכיסא והתחלתי לכתוב לו שזו הייתה חברה
שלי שדיברה איתו ולא אני, ככה שכל מה שהיא כתבה לא נכון
ושיתעלם מזה. אבל לא ידעתי, היא לא אמרה לי, היא פשוט המשיכה
לצחוק. כנראה שגם שני לא ידעה כי גם היא לא אמרה לי כלום, פשוט
ישבה שם לידי והסתכלה על מיכל במבט של תיעוב. שנאתי אותה על זה
שדיברה איתו, שנאתי אותה על זה שצחקה, אבל מעל הכול שנאתי אותה
על זה שהיא לא אמרה לי. שהיא לא אמרה לי שהוא ענה לה בחזרה.
שהיא לא אמרה לי עד כמה הוא שמח שהיא אמרה את שלושת מילות
הקסם, אני אוהבת אותך. שהיא לא אמרה לי שהוא ענה לה בחזרה.
שהוא אמר שגם הוא אוהב אותי.
כשגיליתי את זה, זה היה מאוחר מידי. הוא כבר כעס עלי מאוד, הוא
היה מובך. בהתחלה הוא לא האמין לי, הוא חשב שסתם רציתי לעבוד
עליו וכשראיתי שהוא רציני התחרטתי, אבל לא רציתי לעבוד עליו,
זו לא הייתי אני, זו הייתה ילדה טיפשה ששנאתי. לא משנה מה
אמרתי הוא עדין כעס ולא הסכים להאמין. בסוף, כדי ששנינו נשכח
מהנושא ונעבור אלאה הוא אמר לי שהוא מאמין, אבל ידעתי שהוא
משקר, ידעתי שפשוט נמאס לו להתווכח איתי, ידעתי שהסוף בא. אבל
לא רציתי להאמין, רציתי להמשיך לדבר איתו, רציתי להמשיך לאהוב
אותו, לדמיין אותו, לחלום עליו. רציתי שניפגש ושיחבק אותי, אבל
הוא נעלב, הוא כעס יותר מיד בשביל לדבר איתי. המשכנו לדבר רק
כמה פעמים בשבוע, כל ערב שדיברתי איתו שמחתי, חשבתי שאולי הוא
שכח הכול, שאולי הכול היה חלום מכוער.אבל זה לא היה חלום, זה
היה אמיתי, וכל יום בבית הספר ראיתי אותה שוב מחייכת, שמחה
ומאושרת מהישגיה בסכסוכים. כבר כמעט הפסקנו לדבר, השיחות שלנו
נהיו קצרות וחסרות כל התלהבות ואהבה. האהבה שלו אלי נשברה,
נראה שהיא לעולם לא תחזור ושהשברים לעולם לא יתאחו. האהבה שלי
עליו התחזקה, אבל כבר כמעט ולא דיברנו. כל פעם שאמרתי לו שלום
נראה שהוא לא רוצה לדבר איתי, הוא הפסיק לעצבן אותי ולהגיד לי
שאני יפה כשאני כועסת, הרגשתי לא נחוצה או אהובה. רציתי שיאהב
אותי שוב, רציתי שיסתכל עלי במבט האוהב הזה. רציתי את אהבתו
מחדש. אבל האהבה לא הגיע, הפסקנו לדבר. הוא כבר לא התחבר, ואני
כל ערב ישבתי מול המחשב וקיוויתי שהשם שלו יהבהב לי בכחול מול
הפרצוף ויסמן לי שהוא מחובר.אך השם שלו נשאר אדום. אדום עז שלא
השתנה. אדום שמסמל אהבה.
היא המשיכה לחייך בכל פעם שהיא עברה מולי, רציתי לחנוק אותה
ולצרוח עליה שבגללה הלב שלי מת, שבגללה כואב לי, שבגללה הוא
שונא אותי.
הברכה המוקפת לבבות שהוא שלח לי שנה שעברה נשארה שמורה תחת
הכותרת:"נטי", וכל ערב פתחתי את הקובץ וקראתי אותו שוב ושוב
מקווה שהוא יתחבר ויגיד לי שהוא עדין אוהב אותי. שהוא יידע שגם
אני אוהבת אותו, ושאני כבר לא חברה שלה בגלל מה שקרה. שיידע
שלא ידעתי שהוא אהב אותי בחזרה, שיידע שהתביישתי להודות באהבה
שלי אליו מול מיכל ושני, שיידע, שיידע שאני עדין אוהבת אותו
ומחכה שיום אחד הוא יתחבר שוב וידבר איתי.