לזכרו של רוברטאס



ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר.

לאה גולדברג



הגן של ג'ה יבש. שבעת ימי אביב
לא באו השנה. אולי בנגטיב
מקרי אפשר למצוא קצת אדמה שחורה.
השלג שירד לא יעלה בחזרה,
עשן אשר עלה בארובה לא ייבלע,
כי ארצך לא תזוכה ולא תזכה במחילה.



ואני חשבתי שעוד אחלוק
איתך איזה פרי גנו,
ואני חשבתי לבוא לבלוק
שלך עם בקבוק פינו

נואר רומני, שעשה לי רע
כשהייתי צעירה ממך,
ואני חשבתי שבארץ קרה
מספיק להוסיף שמיכה.

כבר זכרתי לה דם, כבר אמרתי "זונה",
כבר שרפתי לה אחוזות. -
ושבעה ימים אביב בשנה,
אבל לא בשנה הזאת.

ובלי אבחנה - ילד, גן, בוסתן? -
הזמן הקפוא מתרוקן,
ואינך יודע מה לא ברא השטן,
ואתה יודע מה כן.

אתה יודע, בנו היו רחמים,
אתה לא זוכר את זה, גור.
ויבש הגן של ג'ה התמים,
והגן שלנו סגור.



ניקינו שטח, רוקנו קן.
עשינו מה שיכולנו, בן.

הצלנו כל מה שרק אפשר.
אני אומרת שלא יהיה כאן דבר.

הברחנו כל אוצר בלום.
אני אומרת שלא יהיה פה כלום.

לא תימצא גם שן זהב.
הזמן הזה מקולל עכשיו.

הוצאנו הכל מתחת למוך.
הזמן הזה הוא חורף ארוך.

על ארצך, כצבא מורד,
שלג, שלג, שלג יורד.

על ארצך, כמלך גולה,
קרח, קרח, קרח עולה.

קשישים חדשים יחליקו כאן,
ישברו זרועות דלות סידן,

ובאור אפרורי וחלש חוואים
יחפרו תפוחי אדמה קפואים,

ומשת"פ חדש באצבע כחולה
ייטיב לאחוז בתת-מקלע.

הפכנו בלטות, יישרנו מגרש.
זמננו עבר. זמנך חדש.

זמנך רעב. ארצך צמאה.
הם לא יסתפקו במינחה צנועה.

ללא חרטה - ללא רחמים -
אותך - ואת שבעת הימים.



רוברטאס הוא בן דודי שחי בליטא המחודשת, ומתוך חיפוש עבודה
במציאות של עשרות אחוזי אבטלה הסתבך עם האנשים הלא נכונים.
בינואר 2003 הם רצחו אותו כי ידע יותר מדי. הדבר נודע לי רק
במאי. ביולי הקרוב יכול היה להיות בן 19.