בת חושך קראו לי,
בעולם שמוקף אפילה,
בקרבת אנשים ממיניין האור.

ישנם דברים שנשגבים מבינתי.
רואה את האור אך מרגישה את החושך.
עיוורת בממלכת רואים.
מהתלת בכל הסובבים אותי.

כבר לא מרגישה שייכת .
לא לעולם, לא לדת, לא לעצמי  
לא מזדהה עם הקיום העלוב
שמתדפק על החלון פעם נוספת,
ודורש את נפשי

נזרקתי, לתהום עמוקה של  ריקנות,
רוחי נשמטה מאחיזת ציפורניי,
ובלית ברירה  אחרונה, נפלה מטה.

אך אני, חיה בעולם של בני אור, אבל אור מטעה
אור שמהתל בך כמו צל,
שאוכל את הטובים מבפנים,
בכדי להזין את השמש.

כולנו רק חלק קטן ממשחק מעוות של הגדולים ממנו.
החיים, מילה  פשוטה במשמעותה
אך מורכבת על פני אינסוף רבדים...

בת חושך קראו לי, ואני כבר ידעתי, כי לא חושך היה זה
אלא ההארה הנסתרת מעיניו של בן אור...