במשמעות שדפוקה בתכלית,
במבט ריקני שמאחוריו ניצבו אלף מבטי משנה.
כמו בובה, על כף ידו של אלוהים, ניצבתי לבד
יום הדין הגיע, ואיתו כל התמיהות והשאלות של העולם.
רק אני ואלוהים, אחד מול אחד, ישות מול יוצרה,
בסגירת חשבונות שאין לסגור אותם...

במילה, לבדה, ארוכה, מסובכת,
עומדת הנשמה , בוכיה לשמיים
ולא מרפה
ואני, מה אני? איפה? איך?
במחשבה צלולה על תכלית הקיום.
שוכבת על המיטה הקרה,
מסתכלת על התקרה שמזמן לא מדברת אליי...
מציבה שאלות, פותרת לא פותרת .

וכמו אותה הבובה,לשעשוע של היקום.
אני תלויה בין שמיים וארץ, תהום ההבנה נמצאת לפניי
ואני ?, מה אני? עוד חייל ממושמע למיניין
עוד זיכרון קטן לאוסף הזכרונות השמורים
בספר הספרים שבתוכי.

וכמו בובה,
מביטה לשמיים
ונופלת ארצה...