לפעמים אני פשוט שונאת את העולם הזה! אני שונאת את כל מה שהוא
מייצג, כל הערכים שבו, כל האין וכל האאוט, כל מה שנחשב ומה שלא
נחשב, הטוב, הרע ובמיוחד הלא נורא... זה לא נורא שאת לא רזה
ולא יפה אפילו טיפה, יש לך אופי טוב. זה לא נורא שאת לא חכמה
והציונים שלך צונחים בשנייה, את יכולה להשקיע. בעצם מה זה
יכולה? את חייבת! כי מצפים ממך. מצפים ממני,תמיד מצפים ממני.
אל תהיי כמו אח שלך, אל תקחי דוגמא רעה, אל תשתי, אל תעשני ואל
תזדייני, רק תלמדי. תהיי ילדה טובה ותשקיעי וזה ישתלם לך בעוד
כמה שנים. אבל מה אם אני לא רוצה להגיע לעוד כמה שנים?! מה אם
אני רוצה לעשות הכל עכשיו? רוצה לשתות עכשיו ולהשתחרר ולא
לזכור שום שטות למחרת, רוצה לעשן, להרגיש את העשן עובר בגרון
וצורב את התאים, משם מגיע לריאות וממלא אותן עד אפס מקום ואז
חוזר בחזרה בטור ישר מבין השפתיים במעגל- כמו מעגל בחיים. מעגל
המוות.
ואני רוצה לעשות הכל עכשיו, לטעום מהעולם הזה ולחוות את הכל.
כי הכל כל כך מאיים וכל כך לא בריא. 500 קלוריות בשקית צ'יפס
ומתים מעודף כולסטרול או חיים על תרופות בגיל 50. אבל אני לא
רוצה להגיע לזה, אני רוצה למות צעירה ויפה. בעצם אני לא רוצה
למות בכלל, רוצה לחיות לנצח! והצח הוא עכשיו. אין זמן כמו
ההווה כי בהווה יש הכל- כל מה שרצינו וכל מה שלא. אבל אי אפשר
לעשות שום דבר,כי לכל דבר יש כללים ולכלל כלל יש יוצא מן הכלל
אבל על כל כלל שיוצא מן הכלל משלמים. קצת כמו לנסוע ב-190 קמ"ש
בכביש החוף, לא ניגשתי לתיאוריה אבל אני יודעת שהקנס גבוה. ואי
אפשר לעבור את ה-120 קמ"ש בכביש החיים, כי אחרי ה-120 מתים.
לפעמים מתים גם ב-90 או 80 או במקרה הכי גרוע ב-20. לא מספיקים
לעשות כלום והופס! מתים.
באסה.
ואחרי שמתים, רק אז מצטערים על כל מה שהיה, יותר נכון כל מה
שלא היה. כי כשחיים במהירות של 20 קמ"ש מפסידים את כל הדרך
שנמצאת מלפנים, כי מפחדים להאיץ ורוצים לשלוט בהכל. אבל החיים
לא בשליטתנו וכל מה שקורה קורה ולא אנחנו מחליטים עליו. והכל
גם ייגמר יום אחד. אבל בינתיים אנו חיים...