זה תופס אותך לפתע.. תמיד מבלי שתהיי מוכנה.לאט לאט ובאין
רואה..(כן, אני יודעת. שזה לא שלי..) מתגנב על קצות אצבעותיו
הגמישות.. אותו גל עכור, שמנוני משהו. כולו אפור כהה.ומתחיל
לעלות במעלה גופך ללא מעצור.
תחילה הרגליים נעשות כבדות.. כאילו קשרו אליהן מטילי מתכת
כבדים. ללא יכולות להניע אותן בחופשיות.. הידיים כאילו איבדו
מגמישותן.. רועדות ממאמץ לשמרן בכושר רגיל. הלשון יבשה.הגרון
מכווץ, לא לבלוע ולא להקיא. החזה מלא בדמעות.. והנורא מכל..
הבטן.. כאילו הכניסו לתוכה גוש של לבה חרוכה.שחורה ומפויחת..
סוחפת אותך אל תוך האופל הנורא.. אי שם למטה.. אי שם בשאול.
ואת שואלת את עצמך.. על מה ולמה??? הן רק לפני דקות מספר
דיברת.. צחקת.. בקול.. ומאיפה צצו כל אותן תחושות המוזרות
הללו? ולשם מה הן נחוצות לך?? לשם מה???
אך כמו שקודם במרומים טיילת בלי פחד.. שואפת אל תוכך אבק של
כוכבים.. כך את עכשיו לתהום נופלת.. וחשה כי נגררת את ללא
מעצורים..
ואת רוצה לצעוק.. ואת רוצה לצרוח.. חיי הם מונחים כאן לפניי על
כף.. אבל רק הד קלוש מפיך נובע.. רק צל צילה של זעקה כה
חלשה..
ולמה זה עכשיו??? ולמה זו הפעם?? ולמען מה ולמען מי?? ואנוכי
שכחתי כבר מזמן את זה הטעם.. ומי זקוק להתעוררות כזו שטנית..
אבל אין איש מקשיב.. אין איש שומע.. את זעקתך החנוקה.. ואת
נותרת עם עצמך.. עם כל אותו משא.. מדוע? את שואלת את האופל??
מדוע התעורר עכשיו.. כשאת שבעת שנים, שבעת חיים ואירועים.. כל
כך הרבה שנים רחקת מכל אותה סופה.. מכל אותם תעתועים.. אז מה
אותם הוציא עכשיו לחלד.. אז מה אותם גרר משם.. ממעמקים..
ואת בוכה.. לא, אין  בכך כל צורך.. לנוח בשלווה.. רק זה ירצה
הלב.. והוא הרי היה כבר במחוזות האלה.. של השלווה הנפלאה..
המופלאה..
לברוח במהירות את מבקשת.. לחזור אל המאורה החמימה.. מקום אשר
אליו אין איש אשר יוכל לגשת.. אל לבבך.. אל נשמתך העזובה..
ואת רוצה מהר לשמה פנימה.. להתכנס בינך לבין קירות הלב..
ולאטום כל אפשרות לאור שם הגיע.. לא לתיתו היכולת לעבור.
אני רוצה שלווה.. צועקת את בשקט.. מגיע לי ביושר.. זוהי
השלווה.. הרווחתי את התום.. הרווחתי את השקט.. מספיק.. לא עוד
אותו ריגוש.. לא עוד.
ומי יתנני כמלון שם במדבר.. מלון אורחים.. אליו יוכלו לבוא כדי
להתארח.. רק הלך במדבר.. שיירת נכאים.. כדי לשוב ללכת.. ולא
להישאר איתי לעולמים.
עדיף הריק.. עדיף השקט.. עדיף על כל אותם תופים וצלצולים.. על
כל אותה צבעוניות בוהקת.. של רגשות אשר נראים כה מבטיחים..
כי הם רק מבטיחים.. אינם חושבים גם לקיים.. תפסי זאת .. כי
הגיעה עת.. הכל הוא רק אצלך בראש.. ואין לכך תכלית.. ואין גם
הד.
הכל את כאן זורה לרוח.. נותנת מדבשך.. מחלבך.. שופכת את כל
רגשותייך.. על אדמה צחיחה, על נחל ריק.צאי מזה.. מהר.. אין
זמן.. כמו פעם.. אינך עוד יכולה הרשות עצמך.. למסור עצמך
פרוטות פרוטות ללא תמורה.. אין טעם.. שתחכי ותחכי כי רק תמשיכי
ככה לחכות..
הפסיקי להשלות עצמך.. ישרי מבט.. זקפי קומה.. חזרי למנזרך..
ילדה.. כי שם הוא מקומך.
רק שם יבוא עליך שקט.. רק שם תוכלי למצוא את השלווה.. רק שם
תוכלי ימייך לילותיך לעבור.. ללא אותו כאב חותך.. ללא אותה
שממה.
כי כשתשובי אל אותו השקט.. פתאום תראי כמה אפשר אהוב.. את
העולם.. את החיים ואת הדעת.. ולהשאיר אחרייך כל אותם רגשי
תעתועים.
חזרי ילדה.. חזרי על עקבותייך.. היה לך כל כך טוב שם במנזר..
עזבי הבלי עולם.. הרפי מרגשותייך.. ושבי מתחת לעצים רעננים..
של אור ושל תקווה של יופי ושל טוב.. של מה שבאמת שווה עליו
הנפש להניח.. ואז.. רק אז תוכלי הסב ראשך ולהביט.. בכל אותם
שהוציאוך לרעות במשעולים כל כך מסוכנים.. במורדות שלא שזפון עד
אז העין..
ואז ינוסו הצללים מתוך בטנך.. ואז ייטיבו להלך רגלייך ושוב
יהיו ידייך  בשליטתך.. ושוב חזך.. בטנך.. ליבך. גרונך
וצוארייך.. יוכלו לגמוע את המים המתוקים.. המים החיים אותם
הותרת מאחורייך.. במין פזיזות כזו של נעורים.