כשאני על אופנוע אין לי צרה בעולם,
וגם אם יש כבר לא אכפת לי,
כי כל נסיעה יכולה להיות האחרונה.
ואולי גם זה לא אכפת לי.
לפעמים הכביש פתוח וכל העולם שלי,
לפעמים הכביש פקוק ואני עוברת בין המכוניות התקועות כמו
משב-רוח.
בימים קרים הרוח כמעט מעיפה אותי,
והגשם מכה על הצוואר החשוף כמו נעצים.
לפעמים נעצר ברמזור אופנוען אחר,
וסתם ככה מתחיל לדבר איתי,
ופתאום קצת פחות לבד.
אפשר לרכב עם חולצה ארוכה באמצע הקיץ ולא חם.
אפשר לשיר בקולי קולות ואף אחד לא ישמע.
אפשר גם לדבר לעצמך כי אף אחד לא יודע.
ואפשר גם לבכות.
או לא לבכות.
זה לא משנה. כי אף אחד
לא יראה לב נשבר
מאחורי הקסדה.