גלי הרגישה את המתח חודר מבעד לעצמותיה. 'זה עכשיו או אף פעם',
חשבה. היא לקחה נשימה עמוקה, וניסתה להירגע. היא ידעה שהיא לא
תצליח אם היא תהיה לחוצה. אבל היא ידעה שהיא מסוגלת... אחרי כל
כך הרבה שנים - היא תצליח.
היא עמדה במסדרון והביטה בשאר הבנות. כולן חולמות להיות פרימה
בלרינה לפחות, בדיוק כמוה. היא הורידה מעליה את הסווטשירט
והטרנינג, ונשארה בבגד גוף שחור וגרביון לבן. היא נעלה את נעלי
הפוינט הורודות שלה, שהתחילו להישחק מרוב שימוש. היא משתמשת
בהן מגיל 14. ארבע שנים. היא מעליהן חותלות ורודות, חדשות,
מקווה שהן יביאו לה מזל. אולי הייתה צריכה להביא כאלה משומשות.
טוב, לא משנה. היא ניערה מעליה את המחשבות, והתחילה להתחמם.
בעודה מתמתחת, הביטה שוב בשאר הבנות. כמה יש כאן? שלושים?
ארבעים? אולי אפילו חמישים? אין לה מושג. אולי יותר, אולי
פחות. כולן מתחרות על שלושה מקומות פנויים. נכון שהבלט הישראלי
לא נחשב בכלל, בטח לא כמו בלט אירופאי כל שהוא, אבל זה מה שיש
כאן. זו התחלה. ובכלל, אם היא תתקבל, הרבה דלתות יפתחו בפניה.

גלי נכנסה לאולם, לבד. הם בוחנים כל אחת לבד. מסכנים, כמה שעות
שהם יושבים כאן, בשביל השלושים אולי ארבעים בנות האלה.
היא לקחה עוד נשימה. "שלום" הבוחנים אמרו לה. "שלום", היא
ענתה, מנסה לדבר בחינניות. היא חייכה חיוך, אך ידעה שהלחץ שלה
ניכר בה. עוד נשימה.
תחילה תרגילים על הבר, היא ידעה, מנסה לחשוב על זה כמו על סתם
עוד שיעור. חושבת לעצמה בעודה מבצעת את התרגילים.
גלי ללא ספק היתה רקדנית מוכשרת מאד. בגיל חמש היא התחילה
לרקוד, בכיתה ז' נבחנה לאקדמיה למחול בירושלים, עירה. היא
סיימה שם כיתה יב', עם חמש יחידות מחול, במגמת הבלט הקלאסי.
היא נחשבה לרקדנית הכי מוכשרת בשכבה שלה, שכללה שתי כיתות. היא
באה לאודישן בבלט הישראלי עם המלצות חמות ביותר, וכל מוריה היו
בטוחים שהיא תתקבל. יש לה את הכשרון. הבעיה היחידה של גלי היא
הלחץ שלה, החרדה של כשהיא נבחנת. שעות שהיא מדברת על זה עם
הפסיכולוג.
גלי הרגישה שהיא נכנסת לקצב, שהיא סופסוף מתחילה לרקוד, ולא רק
לזוז. גם הבוחנים ראו זאת. הם נהנו מהאופן בו הניעה את גופה
הגמיש, מסמנים לעצמם וי קטן על הדף. ללא ספק יש כאן פוטנציאל,
הם חשבו.
גלי סיימה עם השלב הראשון, של הבר, וגם עם השלב השני, פינה.
היא נתבקשה לרקוד קטע, אותו הכינה מראש. היא התחילה לרקוד,
מרגישה בטוחה בעצמה יותר ויותר.
באופן נדוש למדי, בחרה קטע מאגם הברבורים, הבלט האהוב עליה.
היא התחילה לרקוד בלט, בגלל אביה. הוא הביא מאחת מנסיעות
העסקים שלום באיטליה קלטת וידאו, ובה הופעה של הבולשוי במילנו,
בבלט של אגם הברבורים. גלי התאהבה, ומאז חלומה היה התפקיד
הראשי - של אודט-אודיל.
היא הניעה את גופה בגמישות ובחן ובקלילות. שלוש עשרה שנים של
אימונים מפרכים השתלמו סוף סוף. היא ידעה שיש לה את זה. שהיא
תצליח. תמיד אמרו לה שהיא מוכשרת.
זהו... היא עוד מעט בסוף... הזעה התחילה לטפטף ממצחה לאט לאט.
שישה פירואטים.. נשארו עוד עשרים שניות, היא יודעת. רק עוד
ערבסק... היא הרימה את רגלה אחורנית, לתנועה הדי פשוטה, האמת.

היא לא הפסיקה לחשוב על הרגל האחורית - להרים אותה הכי גבוה,
לזוית מושלמת של תשעים מעלות, לישר את הברך, ולא להפסיק לעשות
פוינט. כמה שזה פשוט.
היא הרגישה את שריריה רועדים מרוב מאמץ. זה סימן טוב, ידעה.
הבוחנים ישימו לב לזה. הם יודעים שהיא עושה עד הסוף. שהיא לא
מחפפת.
פתאום הרגישה את הקרסול שלה מסתובב ומתעקם.
היא היתה על הרצפה. אבדה את שיווי המשקל שלה. בערבסק פשוט.
היא הישירה את מבטה לבוחנים, וראתה את רחמיהם. כל כך מוכשרת...
כמה חבל. איזה בזבוז של פוטנציאל... היא ברחה מהאולם.


הנעליים, הבגדים, התקליטים, התמונות... את הכל היא שמה במדף
העליון בארון. רחוק למעלה, איפה שהיא לא תראה. איזה בזבוז...
אולי עדיף היה שהיתה משקיעה את עצמה במשהו אחר כל השנים האלה.
או שסתם היתה לומדת בבית ספר אחר, ומתגייסת. אולי כדאי שתעשה
דיאטת השמנה, ותעלה במשקל, ואז תוכל להתגייס. למה בכלל צריכים
להיות כל כך רזים לבלט הזה?
הדכאון עטף אותה. לרקוד היא הפסיקה. המורים שלה אמרו לה
שתמשיך, שחבל... אבל היא אמרה שזהו. יותר אין בלט, אף פעם.
חודש לאחר האודישן היא קבלה מעטפה. מהבלט הישראלי. 'מה הטעם
לפתוח בכלל?' חשבה. 'בלאו הכי הם יודיעו כי בצער רב...'. שבוע
הייתה המעטפה מונחת על השולחן. בסוף היא החליטה לפתוח את
המעטפה.
היא הוציאה את הדף הלבן המקופל מן המעטפה, ועצמה את עיניה. היא
פתחה את קיפולי הדף, לקחה נשימה עמוקה, ופתחה את עיניה. "אנו
שמחים להודיעך כי..."