היה זה ליל חורף קר וגשום. רוח מערבית עזה נשבה. היא ירדה
מהאוטובוס שעצר בתחנה.  ניסתה לפתוח את המטריה, אך הרוח לא
אפשרה לה. ניסתה פעם נוספת ועוד פעם, אך בכל הניסויים כשלה.
מיואשת החליטה לחפש מחסה עד אשר יפסק הגשם , או לפחות ייחלש
והיא תוכל להמשיך בדרכה. הביטה סביבה וראתה כי על המדרכה בצד
זה של הכביש אין אף חנות פתוחה  אשר תוכל לשמש לה מקלט בפני
הגשם. בהחלטה של  רגע החלה חוצה את הצומת לעברה השני, שם היו
בנינים המשמשים כמרכז מסחרי.  כאשר הגיעה לאמצע הצומת התחלף
האור ברמזור מירוק לאדום והיא נעמדה בקצה אי תנועה ועצרה מלכת.
כמו שהיא עומדת ומחפה על ראשה בתיקה. הבחינה בקצה השני של אי
התנועה באיש גבוה לבוש מעיל גשם ארוך רכוס לכל אורכו וצווארונו
מורם. מטרית גברים כהה בעלת חופה רחבת שוליים אוחז בידו ומחפה
על ראשו. מהורהרת, חישבה ושקלה את המצב. האם לגשת אל האיש הזר
המוגן היטב בפני הגשם ולחסות בצל מטרייתו, או שמא מאחורי הארשת
הכבודה הנראית כך ממרחק, ניצב אדם מסוכן. היא הרי לא מכירה את
האיש ולמה לה להסתכן? מהוססת צעדה שני צעדים לעבר הזר ונסוגה.
האור ברמזור שוב התחלף, הפעם לירוק. המשיכה בחצית הצומת, אך
הגשם התחזק ואז ללא היסוס צעדה לכוון האיש הזר החוצה גם הוא את
הצומת. בהגיעה מרחק שניי צעדים ממנו עצרה, פנתה אליו ושאלה:
סליחה, האם אני יכולה לקבל טרמפ תחת המטריה  שלך? הזר הביט בה
במבט בוחן ומשתאה והניד ראשו לכן. תודה-אמרה, ניגשה ונעמדה
מתחת למטרייתו.
הגשם התחזק, שלולית גדולה נקוותה ליד מעבר החצייה. תוך ששניהם
עומדים תחת אותה מטריה החלה להרהר במצב המוזר בו היא נמצאת:
עומדת בגשם שוטף כבר מספר דקות ליד אדם שאינה יודעת מיהו ובכל
זאת מרגישה נינוחה כל כך ליד איש זה, כאילו פגשה בו  פעם. כך
מדדה מרגל לרגל נזכרה במטריות מהסרט "מטריות שרבורג". השיר
"שנינו יחד תחת מטריה אחת, שנינו מדלגים מעל השלוליות", החל
מזדמזם בראשה. פתאום הבהב נצוץ זיכרון במוחה - זו המטריה
שהזכירה לה את הדמות מהסרט.
הגשם פסק, הרמזור התחלף לירוק ושניהם החלו לחצות את הכביש.
לפתע פנה אליה האיש הזר, לחץ את ידה ואמר לה: "את שרת מאד יפה
את השיר מהסרט מטריות שרבורג. סליחה שכחתי להציג את עצמי, זה
ממש לא נימוסי מצידי- "אילן".  
-נעים מאד "ליהיא." מה גם אתה מכיר את השיר?
- בטח, הייתי בסרט, זה היה מזמן, אני לא זוכר כמה זמן עבר
-הייתי ילד.
-מה את עושה כאן בצומת ביום גשום כל כך?
-אני חייבת לחזור לקיבוץ, יש לי תורנות שמירה.
- אז למה בכלל נסעת?
- הייתי חייבת, נסעתי לבקר את הדודים שלי בחיפה, בכרמל .
הוזמנתי לפתיחת תערוכה של דודי- הוא צייר.
- מה שמו של דודך? "משה עמיר."  
- אני בנו אילן עמיר, את בטח ליהיא דרורי. עכשיו אני נזכר. את
הסרט ראינו יחד בקולנוע ארמון בחיפה -זה היה מזמן.