וילון גדל מידות לטף את פניה של אישה כבת שלושים בעזרתה של
הרוח הקלילה. הסיגריה בפיה נעה מטה מעלה בליווי עשן סמיך שיצא
מפה האישה באיטיות מרבית, כאילו כדי להדגיש את האדישות להרגשתה
המזופתת שהתחילה עוד בבוקר כשנגמר המלבורו בקיוסק של המלון. מי
שמע כדבר? מלון
חמש כוכבים בלי סיגריות ראויות לשמן. עכשיו היא צריכה לשבת
בחדר הזה לתכנן איך לצעוק על בעלה וכל מה שיש לה לעשן מסתכם
בחבילת נובלס. איך אפשר להתרכז ככה?

חדר עירום. טיח לבן מכסה את גבולותיו, מגדיל את נפחו למראית
עין, מעצים את העירום. דלת בצד אחד, אין חלונות. פס צהוב עובר
לכל אורך חלקם העליון של קירותיו ובאמצעו, בדיוק מול משקוף
הדלת ריבוע צהוב המקיף רשת לבנה. דלת נפתחת, איש נכנס, דלת
נסגרת. התדרוך מתחיל:
"בני?" אמרה השבכה הלבנה.
הבחור נעמד במרכז החדר ובעיניים נשואות למוצא הקול ענה
"נוכח."
"יופי, כולם כאן." גיחוך עלה על פניו של בני, הקול המשיך
"המטרה שלך היום נקראת חיים, גבר לבן, מרגל בשרות 'לציבור'."
בני הביט בעניין בעוד הקיר שמולו נפתח וגילה מסך טלוויזיה
ענקי. מוחו קלט
את העובדות שהיה צריך לקלוט: לילי, בת 31, לברר מידע על חיים,
בן  35 ולהוציא מכשירות. קלי קלות.

מעלית המלון נפתחה לפני בני בצלצול עדין ונסגרה בשנית אחר
כניסתו. במראה יכל בני לסדר את תלבושתו מעוררת הרחמים ולערוך
אימונים אחרונים במבטא המזויף שלו. בקומה ה11 נפתחה דלת המעלית
ובני ניגש לחדרה של לילי. קול שקט קידם את פניו כשנכנס "איפה
היית?"
הקול הגיע מגבה של אישה שישבה והביטה אל מחוץ לחלון, עשן עלה
אל מעל דמותה והתפזר בחדר.
קולו של בני היה מבולבל ומוזר במבטאו "אה, גברת לאקיביץ?" בני
נראה כחושב על מילותיו הבאות.
בידו הימנית המזרק הקטן, 'המשחרר' כפי שקרא לו. "אה,
לאקיביץ?"
האישה הסתובבה לכיוונו באיטיות. "לאקוביץ, מה יש לך לחפש פה,
צא לי מהחדר."
"אה, לא." בני השתהה לרגע "מנ... מנקה?"
"אתה לא יכול לעשות את זה כשאני לא פה?"
בני התקרב לכסא עליו ישבה, היא נרתעה "מה אתה רוצה, לך!"
"אה, גברת, אה" בני המשיך להתקרב, אוחז בחוזקה במזרק. עוד צעד
ועוד אחד, במרחק שני צעדים יוכל להשחיל את המחט בירך. מרחק
חמישה צעדים, נפתחת הדלת, ארבעה, בחור פורץ פנימה ברעש, מסתכל
סביבו. בני מסתובב כדי לראות את אסטבן ולהרהר במצב לכמה שניות.
אסטבן מעיף לבני מבט קצר, אומר "היי בני, מה קורה.", פונה
לבחורה ושואל לשמה.
היא מגיבה באופן מתון יחסית לבחורה ששני גברים זרים נוכחים
בחדרה בלי להסביר את עצמם "מה זה
פה, וועידת טסטוסטרון? אתם מוכנים לעוף מפה לפני שבעלי חוזר?"
אסטבן חייך לעבר בני שניסה לעצור אותו ואמר "רגע בני, מיד אתך,
איך קוראים לך?"
"מה? צא מהחדר שלי!"
"אסטבן, חכה שניי..."
"רגע, איך קוראים לך?"
"לך להזדיין!"
"בסדר, אחר כך, איך קוראים לך?"
"קוראים לי לילי לאקוביץ בסדר? עכשיו אתה מוכן לעו..."
קולה השליו של לילי נעצר מחוסר אוויר. הראות שלה סרבו לפתע
לפקודת המוח להעביר את הגז
הדרוש למיתרי הקול כדי לסיים את המשפט אותו צעקה. הסיבה למחדל
חמור זה, כפי שגילה המוח
שניות מעטות לאחר מכן, היה הכדור שחדר לבית החזה שלה. אסטבן
הכניס את אקדחו בחזרה
לז'אקט הספורט שלו. בני פנה אליו בחיוך "הבעל?"
אסטבן הנהן והצמיד את אצבעו לשפתיו המחייכות "אל תספר. פוי,
מסריח פה מנובלס, רוצה קפה?"

חצי שעה מאוחר יותר התמלאו שני כסאות בבית הקפה 'נביעות'
בישבנם של שני הידידים.
"בני בני בני. שנים שלא ראיתי ת'פרצוף היפה שלך."
"אני בטוח שמספקים לך פרצופים יפים ב'הכנעה'. איך שם באמת?"
"טוב, טוב. אני נהנה."
"נו בטח שתהנה, תמיד אהבת את האקשן שבריגול, לא את העדינות
שבחקירות."
"לא כולנו נולדים עם מכשיר האזנה בתחת."
שני החברים צחקו.
"במה השתמשת בעצם?"
"אופייני, משתיק 32, כדורים רגילים."
"רגילים?"
"זה לא היה מבצע מיוחד."
"אתה מבין שהרסת את המבצע שלי."
"לא נורא, מחר תקבל עוד אחד."

רחוב ססגוני באמצע רמת גן, עלי עצים מתנועעים ברוח קלילה,
מכוניות גולשות על כביש אפור. על אחת המדרכות מסודרים כסאות
ושולחנות. ליד אחד השולחנות יושבים שני המכרים. המלצרית מהלכת
הליכת אישה אליהם ושואלת לרצונותיהם. רגע אחד של עיון בתפריט
והמלצרית פולטת צעקה. בני מניף את ידו הימנית לעבר האיש שהופיע
מאחורי המלצרית, המחט נתקעת במותן, נשברת. אך האדון לא צועק,
סכינו נשמטת מידו. בני ואסטבן קמים במהירות, לוקחים את הפצוע
לסמטה קרובה.
הפעם היה זה בני שניהל את העניינים בקול שקט ורגוע "איך קוראים
לך?"
"חיים יהלום" אמר האיש בקול מוזר, עיניו התהפכו לתוך
ארובותיהן.
"אתה רואה" פנה בני לאסטבן "יש דברים שעושים את החיים קלים
יותר." בעוזבו את חיים נפל הלז
לרצפה והשמיע קולות של נחניאלי.
"הממ... שווה מחשבה."
בני הוציא גלולה מכיסו וגרם לחיים לבלוע אותה.
"מחקה במדויק סימפטומים של התקף לב. הדרך היחידה שיגלו שהוא
נרצח היא אם ימצאו
את החור של המחט." בני הוציא זוג מלקחיים ותלש בעדינות את המחט
מגופו של חיים.
"רק אם הם יודעים מה לחפש" אמר בחיוך כשהחלו השניים ללכת בחזרה
לבית הקפה.
"אבל איפה כל הריגוש? איפה הדם, הבום?"
"ככה זה בארגון ריגול, חשאיות לפני הכל."
"אני מעדיף טרור."

הם התיישבו לשולחנם שנוקה בינתיים מהקפה שנשפך במהומה. מלצריתם
התקדמה לעברם וענתה בחיוך כששאלו להרגשתה. הפחד ריחף במוחה עוד
כמה רגעים אך היא שלטה בעצמה ולקחה את הזמנותיהם. השיחה קלחה
ונושאיה היו רבים ומגוונים. צהריי היום פסעו בשתיקה מעל שעונם
של זוג החברים והערב איים בפנסי הרחוב. בני העיף מבט חטוף
בשעונו ונפרד לשלום מאסטבן. כוונתו היתה ברורה, הביתה ולמיטה.
אהבתו של בני לימים מסוג זה היתה גדולה, נחמד לעבוד במקום
שאפשר לפגוש חברים.