התחלתי את היום בנפילה הראשונה,
ככה סתם בלי סיבה נגעתי ברצפה.
המשכתי כרגיל והראש נאבד,
הזעקתי עזרה אבל קולי רעד.
אמרתי לא נורא, נחייה את החיים
ואז הכישלון הכה אותי בפנים.

סתם מן יום כזה של עולם מלא דקירות.
מנסה ומנסה ואין כבר ציפיות.
והדמעות לא נגמרות והתחושה רק מכאיבה.
הדבר שירפא אותי יהיה טיפת קירבה.

עכשיו זה כבר חובה להכיר בעובדות,
לעבור את הביצה ולצאת בלי אשליות.
להתמודד שוב ושוב ולהמשיך,
כי כשחושבים יותר מידיי, לא עושים מה שצריך.
בסוף תמיד יהיה טוב,
רק חבל שהחיים הם לא כמו של פו (הדב).