כוסאמק, טוב? אני לא אחזיק את זה יותר!
אני כבר יותר מחודש לא כותבת מפחד שתחטטו לי במגירות ונגמרות
לי המילים.
שכחתי כבר, איך זה כשאוהבים אותי.
אולי אף פעם לא יאהבו.
ברגע שאני נחשפת- הם בורחים. אולי לא יפה שם.
ואני מרגישה כאילו הן קטנות מדי ומה הן מבינות באהבה, בנשים,
באמת.
האמת שהיא מעבר לשקר, שהאמת שרואים בין כל השקרים.
אהבה לא מזייפים. לפחות לא אני.

רק כדור, או כוס, או סיגריה- שמסובבים לך את הראש ומעיפים אותך
לאלף עזאזל.
ואת רק צריכה חיבוק. את החיבוק הזה שימס את כל הקרח הכואב הזה
שמקפיא לך את כל האיברים, שאחריו תחייכי במן אנחה כזאת "סוף
העולם עבר"... וכבר יהיה חם יותר, מחויך יותר.

גועל. כמה גועל. ורוע. המון רוע. אנשים לפעמים לא מתארים לעצמם
כמה הם פוגעים אפילו בלי להתכוון או לדעת.

למה את בוכה? אל תבכי. היא לא בוכה. גם את חזקה, גם את לא
נשברת. גם את מוצאת לך עכשיו מישהי ושוכחת את הגוף שלה,
והשפתיים שלה, והעיניים שלה, והנשימות שלה, והתנועות שלה,
והדיבור שלה, וה"גם אני אוהבת אותך" שלה, נכון?
לא.
אבל נכון לא נורא? שנשברו לך הכנפיים, וקרסת, ונחתת נחיתת אונס
שאפילו לא חלמת שאת עלולה לנחות, באמצע הטיסה הכי גבוהה שלך.
באמצע החלום הכי מתוק שלך.

ואיפה החברים שלי עכשיו? איפה הם היו אתמול? היו בכלל? פתאום
את לא מוצאת את המילים לדבר איתם. ואת לא רוצה שהם יידעו כי הם
ממילא לא מבינים. והם, לא באמת אכפת להם, לאף אחד לא באמת
אכפת, ממני.
את רק שותקת שבוע, שבועיים והם כבר שוכחים את כל מה שאת,
ושעשית בשבילם. לכי תסבירי להם שכל-כך כואב לך לחייך עכשיו ואת
לא יכולה לדבר כי אז כל הדמעות ייצאו, ואת מנסה, באמת שאת
מנסה, להרוג את המפלצת הזאת שבפנים שרק מתחזקת מיום ליום.
אבל הם קטנים כמו נמלים,
מטומטמים כמו זבובים, ואת שותקת.
גם היא שותקת. מזדיינת עכשיו עם כוסית חדשה.
ומה לעשות שאת אפס? לא יודעת לעשות שום דבר כמו שצריך?
בקושי לכתוב את יכולה, גם זה מוזר מדי לרוב האנשים.
אולי את לא כזאת מיוחדת כמו שכל-כך כיף לך להצדיק את חוזר
ההבנה של כולם, אולי באמת עדיף שתמותי.