לאן הולכים מפה?
אינני יודעת, יש חלל ויש דרכים ואין זה משנה. יש מילים שלא
אומרות דבר, כוונה והרבה. יש רגעים הנחקקים ויש רגעים שאתה
ממהר להעלים, יש רגעים שתחשוב שיותר טוב מזה אין, יש רגעים
שתתפלל שלא יהיה יותר גרוע- רגעים שקשה להחזיק את הזמן. ואם
תעלם כאילו לא היית- אז מה? זה לבטח יותר טוב-  ערך מוסף בלי
לשבור את הראש.

נתתי לך מיטה לישון בה וכתף לבכות עליה. נתתי לך גוף להיאחז בו
ופנים שיתעוותו כתגובה. נתתי לך את כל החום והרוך וגם אם לא
הייתי שם זה לא שלא היתה לי כוונה, זה לא שלא רציתי יותר. ומה
זה משנה עכשיו אם ברגע הזה אין מגע, אם ברגע הזה אתה לא קיים
ורוצה לשכוח שאני קיימת- רק לא לשמוע יותר.
וכול הדברים שהשארתי שכובים אצלך כבר זרים, זרקת את הזבל זרקת
אותך, גלגלת אותנו עם השטיח- הפכת מעל המרפסת, איבקת והחזרת
למקום.
אני כבר לא שם. מתי נעלמתי? מה היה הרגע המדויק שלאחריו כבר לא
ניתן היה לחזור לאחור, מה היה הדבר עליו לעולם לא תסלח?

שיקרת לי. יום אחרי יום ותחושה אחרי תחושה. לרגע היית שם
ואינך. אינך האדם שחיבקתי חזק, אינך האדם שאהבתי, שהחזיק לי את
היד בהמון- אינך ולא היית. רגע מקרי הסית אותי לכיוונך וכמו
גומייה קפוצה הוצאתי את הטוב, חשפתי שיניים אל מול השדים שלך
ולרגע ניצחתי, לרגע היתה שם פליאה-  אבל לא היה שם רגש, רק
אכזריות נוקשה. כשחיבקתי אותך הפטרת "אז מה"- כשהחזקתי ראשך
מעל האסלה חשבת החדר ריק. לא ראית לא ידעת- לא שמעת.
ועכשיו- אתה סגור לעיתך, אתה נוסק אל רצפה מכוונת. עומק של דשא
וזכרונות של ציפור פצועה. ולא מבין, לא מבין. לא מבין מה משתבש
לך כל פעם מחדש ויודע כי גם אם תלך זה יחזור שוב- אבל זה לא
יהיה אני. ואין ערך לדבר- גם אם הוא אדם, גם אם הוא נפש תאומה-
ואני בטח לא הנפש התאומה שלך. אולי זאת הדרך שלך, לראות
כבמראה, את עצמך בעולם, בלי לראות דבר פרט להשתקפות עצמך
ומסקנות חסרות מוצא.
ומכל הכיוונים אנשים שאומרים לי שכך זה לא טוב- זו התעקשות ללא
מוצא, אבל תשארי בסביבה. אני לא נשארת. אהבתי אהבה והלכתי
כואבת. ואם איכפת אז איכפת.

1/2001