ישבתי אז בחדר ואתה עמדת על יד החלון
זה היה אחרי שברחנו מקרקוב כשהגרמנים התחילו
לסגור את הגטו. לפני שש שנים.
אני זוכרת את פניך המודאגות אבא.
חייל גרמני הלך ברחוב. לפניו רץ יהודי אחד. והיהודי סחב איתו
תיק ענק.
כבד כזה. החייל בעט בו קדימה והכריח את היהודי לצעוק "אני אשם
במלחמת העולם"
וכך הם הלכו ברחובות העיירה.

הסתכלת החוצה ואמרת לנו שהגרמנים יפסידו בסוף.
אמרת שהיטלר ימות.
אמרת שאנחנו נדע את זה כשיצעקו את זה לתוך קברינו.

ועכשיו, אני יושבת כאן, בבלוק, באושוויץ.
הרוסים בשערי המחנה. כולם כבר רצו אליהם.
אבל נשארתי פה.
אני במילא לא רעבה.
כזאת אני. אמא הייתה נותנת לי כסף כדי שאני אוכל כשהייתי
קטנה.
הבלוק כל כך ריק.
אין פה כלום. אפילו לא קש על הדרגשים שאנחנו ישנים עליהם.
ואני נזכרת...
כמעט צדקת אבא.
הגרמנים באמת הפסידו.
היטלר גם יומו לא רחוק.
אבל בדבר אחד טעית אבא, בדבר אחד.
אין קבר!
אין קבר שאוכל לצעוק עליו -'צדקת אבא!'
אין קבר, ואין למי להגיד.
ואני בוכה. בוכה כמו שלא בכיתי 6 שנים,
מקווה שאולי אתה שומע אותי שם למעלה ומבין,
שכמעט צדקת...