לחשוב זה כואב. מידי פעם זה באמת כואב. בכל אופן, לי כואב
לפעמים לחשוב. זה בזבוז זמן, רוב הפעמים, אבל אני חייב לעשות
את זה. זה גורם לי לנדודי שינה לפעמים, אבל לפעמים גם לנחת.
אחרי שאני חושב קצת על החיים שלי ועל איך לחיות אותם יותר טוב,
אני מצליח לגרום לעצמי להרגיש יותר טוב קצת.
אני לא יודע מה לכתוב עכשיו, אני רק רוצה לספר ולא יודע על מה.
אני אספר עלי? על החיים שלי? על הבעיות שלי? בשביל מה? לכולם
יש בעיות משלהם, ואני לא היחיד ששקוע ברחמים עצמיים. גם זה אגב
בזבוז זמן, כמו החשיבה. אבל יש ברחמים עצמיים בעיה - הם
ממכרים. אם אתה מתחיל לרחם על עצמך, אתה פשוט לא יכול להפסיק.
צריך שמישהו יבוא ויוציא אותך מזה. לא משנה מי, העיקר שזה יהיה
מישהו שאוהב אותך ואכפת לו ממך. לי, אישית, אין הרבה אנשים
כאלה. אני לא יודע אם זה רע או טוב, אבל ככה אני וככה החיים
שלי.
קשה לי לחשוב על דברים חיוביים. אני אוהב לחשוב לפעמים על
השמש. שמש בשבילי זה דבר מאוד חיובי - כי היא מזכירה לי מישהו,
לא חשוב מי. אני אוהב לחשוב על השמש, ועל איך שהקרניים הקטנות
שלה חודרות לכל נבכי החיים האפלים שלנו. השמש הזאת. שרחוקה
מאתנו מיליוני קילומטרים, מצליחה לחמם לנו את הלב, ולגרום לנו
לחייך אל העולם, בלי שום סיבה אגב - אני לא חושב שלי, או להרבה
אנשים אחרים, יש הרבה סיבות לחייך לעולם בגללן. כשהשמש שולחת
את השליחים הקטנים שלה לברך אותנו, זה מחזה נהדר. הפרחים
מתחילים להראות גאים בעצמם ובמי שהם, העצים מתעוררים לחיים
ומתחילים להבין שהחיים זה לא להיהפך לנייר, אלא גם לעשות קצת
צל. בכל מקרה, הדברים שהכי מדהימים אותי בשמש די רחוקים אחד
מהשני. אחד מהם זה היחס של המים אליה. המים מקבלים אליהם את
שליחי השמש הקטנטנים, ואז משלחים אותם לדרכם שלהם כדי להראות
לכל העולם ששיש בעולם מים. הדבר השני, זה הדרך בה השמש משפיעה
עלי.
יש ימים בהם אני מסתכל עליה ואני נזכר בדברים כל כך חיוביים,
עד שהחיים שלי מאירים ואני כל כך מאושר, עד שאין גבול לכמה אני
יכול להיות שמח. לעומתם, יש את הימים, בהם השמש מאירה בדרך כה
משונה, עד שאני נתקף בהתקף של מחשבות. כמו שאמרתי, מחשבות
גורמות לי כאב מידי פעם. אז אני חושב, חושב, חושב, חושב
ו...חושב. שעות על גבי שעות. מחפש פתרון מהסבך האפל והשחור
אליו הוביל אותי שביל חיי. מישהו שאני מאוד אוהב ומכבד אמר לי
פעם שאני בחיי דומה לאדם שאבד השדה ענקי כשירד עליו ערפל נורא.
אני מחפש את דרכי לצאת מן השדה ולעתים רואה נקודות אור אי שם
במרחק. אני מתחיל ללכת לכיוונן, ואז נופל לתוך בור באדמה. אני
מבלה ימים כדי לצאת ממנו ולהגיע שוב למעלה, רק כדי לראות שוב
את הערפל הנורא.
זה היה תיאור מדויק של הדרך בה אני מרגיש לפעמים. אני תוהה
לעתים מה לעשות עם חיי. חשיבה לא עוזרת לי הרבה. רק מובילה
אותי שוב לבורות הללו שאני כל הזמן נופל לתוכם. בזבוז זמן,
החשיבה הזאת.
אני לא יודע מה אני עושה פה ומה אני כותב ומה אני מנסה להגיד
ומדוע בכלל אני עושה זאת. יש לי בעיה כזאת, לשתף את אף אחד
בבעיות שלי. זה רק נדמה שכל העולם קורא עליהם, אבל בעצם האדם
היחיד שקורא אותן וחושב עליהן, זה אני.
מישהו פעם אמר שהוא כל כך שמח, עד שהוא לא מצליח להפסיק לבכות.
מידי פעם, גם אני מצטרף לאמירה זו. החיים הם באמת מן ייצור
מוזר כזה, שכל פעם שמרגישים שמחה ואושר, מבינים עד כמה שזו
בעצם אשליה, ואז בוכים.
אני לא בוכה. אף פעם. הבכי שלי הוא המלים שלי. ככה אני בוכה.
המלים שאתם קוראים לכם כרגע, הן דמעותיי והטקסט הזה הוא לא
יותר מאשר בכיי המר. כך אני פורץ את סבך האשליות שגודל מסביבי
וכך אני מנסה להתמודד עם הערפל - זהו פנס כיס, שעובד בקושי
מידי פעם. אבל כשהוא עובד, הוא מונע ממני ליפול לבורות הללו.
אז השמש הזו שאני רואה כל יום, בעצם לא קיימת כל כך. אני לא
יכול להאמין בקיומו של ייצור נפלא כזה כשאני חי בחיים
הערפיליים שלי. איך ייצור כזה יכול להאיר את העולם, כשעל חיי
הוא פוסח? עד כמה שאני אוהב להסתכל עליו, ועד כמה שאני אוהב את
כל מה שהוא מסמל, אני עדיין אוהב יותר חורף.