"בכבוד רב, סא"ל איתי כהן, קצין השלישות האוגדתי". כך נחתם
באותיות מודגשות בסוף המכתב שאותו סיימתי לתייק בזה הרגע.

הוא היה המפקד שלי באותה התקופה. תקופה בה הייתי מסופח למשך
חודש לאוגדה סדירה, שמחזיקה במספר חטיבות לוחמות. לא הייתי
לוחם כמובן, אבל מכיוון שעשיתי את עבודת השלישות בצורה הטובה
ביותר, אותו קצין הרשה לעצמו לגנוב אותי לחודש מהיחידה המקורית
בה שירתתי.

השעה הייתה שמונה וחצי בבוקר, והוא נכנס למשרד באיחור קל.
הוא היה איש עסוק, שאהב לתת הוראות כל הזמן, ועוד יותר לראות
אותן מתבצעות במועד המדויק וכפי שרצה. בדיוק בשביל זה אני
הייתי שם.

"מגיעים היום 15 חיילים חדשים לאוגדה. תקלוט אותם, תשבץ לפי
ההוראות שנתתי לך, ותדאג להם לטופס טיולים נכנס", הוא אמר,
והסתלק מייד לאיזה דיון עם מפקד האוגדה.

הדלקתי סיגריה, והתחלתי לעיין במחשב ולראות קצת נתונים על 15
החיילים החדשים שמגיעים אליי היום. אלו חיילים קרביים שסיימו
טירונות חי"ר רק עכשיו, וסביר להניח שמדובר בסחורה טובה לשטוף
בה את העיניים - חשבתי לעצמי.

לפתע, כמו מתוך סרט, קפצה אל תוך עיניי תמונה של חייל אחד. הוא
נראה היה לי מוכר. עברתי מייד על פרטיו האישיים: הוא גר בחיפה,
הוא בן כמעט 19, וקוראים לו... אייל מור.
השם הזה זרק אותי 4 שנים אחורה. לגיל 15, אז היינו גרים אני
ומשפחתי בחיפה.
אייל היה הבן של השכנים, והכרתי אותו שנים רבות לפני כן. הוא
היה ילד חתיך. חתיך מואד. למדנו יחד באותה כיתה, ואני זוכר
אפילו שלפעמים הייתי מפנטז עליו במהלך השיעורים.

הוא היה ילד "מוצלח" טיפוסי כזה (כמו שאני זוכר אותו): ציונים
טובים בבית הספר, ספורטאי מצויין, בעל מעמד כלכלי מבוסס, ומוקף
תמיד בחברים.

הדלת של המשרד נפתחה והעירה אותי מתוך הרהוריי. "החיילים
הגיעו" אמרה פקידת הלשכה של איתי. "תכניסי אותם" ביקשתי.
היה קשה לי להסתיר את התרגשותי.
הם נכנסו למשרד שלי, ויכולתי להבחין מייד באייל. הוא אמנם
השתנה רבות מאז הפעם האחרונה בה ראיתי אותו, אך יכולתי לזהות
אותו בבירור. הוא לא זיהה אותי, וניסיתי לשמור על קור רוח.

ביקשתי מהם לגשת אליי אחד אחד, וביצעתי את כל הסידורים שצריך
היה לבצע כדי לקלוט חייל חדש.
אייל ניגש אליי אחרון. "מספר אישי...?" שאלתי בטון שניתן היה
לזהות בו התרגשות קלה. הוא מסר לי את מספרו האישי, והכנסתי
אותו למחשב.
הרגשתי שאני חייב לומר לו משהו. שיזהה.
נעצתי עוד מבט בידיו השריריות והשזופות שנראו מתוך שרוולי
החולצה המקופלים, ואמרתי: "אייל, אתה זוכר אותי במקרה?".

הוא התבונן בי עוד מספר שניות ואמר: "דניאל???".
הנהנתי בראשי. הוא לא היה מתרגש במיוחד מהגילוי, וזה עיצבן
אותי.
דיברנו שעה קלה, ושלחתי אותו אל המקום אליו היה צריך להגיע.

כל אותו היום לא הפסקתי להתבונן בתמונה שלו במחשב. הוא היה
פשוט יפה. כל הבנות תמיד רדפו אחריו. אני חושב שהוא היה אחד
הבנים הכי מבוקשים בתקופת בית-הספר.

הערב ירד, ואני הסתובבתי במשרד שלי חסר שקט. ידעתי בדיוק מתי
המחלקה בה אייל נמצא הולכת להתקלח, המוח הקרימינלי שלי כבר
התחיל לתכנן תוכניות נמרצות בנוגע לעניין הזה. אפשר, חשבתי
לעצמי, שאלך בשעה הזו למקלחות ואצחצח שיניים בדיוק במקלחת שבה
אייל יהיה. או אולי אסתכל עליו דרך פתחי החלון? או שאולי אולי
אתקלח איתו באותו הזמן?.
ביטלתי מייד את האופציה האחרונה. היא נשמעה לי נועזת מידי,
ואחרי הכל, לא רציתי לעשות לעצמי בושות.

החלטתי שללכת לצחצוח שיניים קל לפני השינה עדיין לא הזיק לאף
אחד, ואכן - זה מה שעשיתי.
בשעה תשע וחצי בדיוק הגעתי למקלחות הבנים של החטיבה. הסתכלתי
על האנשים שהיו שם, אבל את אייל - לא ראיתי.
החלטתי לשבת בצד בינתיים, ולעשן סיגריה. אולי הוא יגיע בהמשך.

השעה נעשתה כבר עשר בלילה, וכולם הלכו. "זהו" חשבתי לעצמי.
עכשיו כבר אסור להם להתקלח, וכל התכניות שלי התקלקלו.
הרמתי את עצמי מהספסל עליו ישבתי, והתחלתי לצעוד לכיוון החדר
שלי בהרגשה מאכזבת.
לפתע נתקלתי באיזה מישהו. הרמתי את ראשי, והוא עמד מולי, מאיים
במקצת (אחרי הכל הוא היה גבוה ממני בהרבה).

"א... אייל..." אמרתי בגמגום. "היי, אסור לנו כבר להתקלח
עכשיו, אבל איחרתי, ואני מת להתקלח. אני לא יודע מה לעשות" הוא
אמר.
"זאת ההזדמנות שלך!!!" חשבתי לעצמי.
"אתה רוצה שאני אשמור שהמפקד שלך לא יגיע?" שאלתי.
"אתה יכול?" הוא ביקש. "כמובן" השבתי בחיוך קל, וצעדתי איתו
לכיוון המקלחת.

ישבתי על הספסל, ועשיתי עצמי מסתכל החוצה, כשבזווית העין אני
קולט אותו מתפשט ונכנס אל המקלחת. בקושי יכולתי לעצור בעצמי
מלקום ולגעת בו.
"שיט! שכחתי את הסבון לייד הכיור. אתה יכול להביא לי?" הוא
ביקש.
לקחתי את הסבון, והתקרבתי אליו. נעצרתי כחצי מטר לפניו,
ומבטינו הצטלבו לרגע.
עוד כמה שניות של אותו מבט גרמו לזין שלו להתחיל לתת סימנים של
"לא נגעו בי כבר הרבה הרבה זמן".

כמו במשחק מוסכם, הבנתי את הרמז, ונצמדתי אליו. המים ירדו
עלינו,
הוא הצמיד אותי אל גופו בידיו, והצמיד את שפתיו אל שלי.
היד שלי עברה על כל גופו החלק משהו, עד שהגיעה אל הזין שלו
והתחילה להתחכך בו נמרצות.
הוא לא המתין יותר מידי, והוריד את המכנסיים שלי. הוא ירד על
שתי ברכיו, וליקק אותי בלשונו מהחזה, כשהוא מתקרב אט אט למטה.
כשהגיע לשם, תפס את הזין שלי, והכניס אותו לפיו בתנועות
סיבוביות.

המים נשפכו עלינו מלמעלה, ואני התעוויתי כולי למגעו בתנועות של
הנאה. חיככתי את הזין שלי בפה שלו עד שגמרתי בתוכו. הוא קם על
רגליו, סובב אותי, ודחק אותי בכוח אל הקיר.
החדירה מאחור לא איחרה לבוא. בהתחלה זה היה איטי ועדיו, ואט אט
הקצב עלה, והחדירה נעשתה חזקה יותר. הוא תפס אותי חזק בשתי
ידיו, וידעתי שזה מתקרב.
עוד כמה שניות, וכולי הייתי מכוסה בנוזל לבן סמיך שנשטף אט אט
עם זרם המים.

סגרנו את המים, התנגבנו, והלכנו לישון.

(וכמה שהסיפור הזה מחרמן אותי...)