חשבתי חיים.
חשבתי בוקר שבת מתעוררים ביחד
חשבתי יורדים למכולת לקנות לחמניות, ביצים, חלב (לא עמיד)
חשבתי ארוחות ביום חמישי, מזמינים את ההורים
חשבתי מדליקים נרות בחדר האמבטיה, צוחקים כמו מטורפים
חשבתי ניתן להמריא.
חשבתי שיחות, מילים ומילים, זה בטח רק יהיה יותר טוב,
חשבתי - טוב לי עכשיו
חשבתי- חם לי עכשיו ונעים. הגשם מכה על השמשה ואני בכלל שונאת
לנהוג בגשם, אבל היה לי אותך וחם ונעים. והתקשרת לוודא שאני
נוהגת בזהירות, ואמרתי- חם ונעים, ודאגת.

והחלקת, החלקת לי בין הידיים, בלי שהספקתי לתפוס מה קורה.
הכל נגמר. אני פה. אתה - מי יודע, למי איכפת. אולי לבחורה
החדשה שלך.
ואני- אעשה את הדבר הנורא היחיד שאני יכולה לעשות לך עכשיו-
אני אקח את עצמי לחלוטין. אני אעלם. לטלפונים לא יהיה מענה.
נקמה חדה על כך שעזבת, על כך שניסית לראות בי רק גוף, על כך
ששתקת כשמיררתי בבכי. על כך שלא חיבקת 101 פעמים, מאז היום בו
הלכת ועד אתמול- בו הלכת שוב, בלי לדעת שכבר לא אתן לך לחזור.
יתכן, כי אין לי סיבה לטענות-  היו זמנים שניסית לחבק, ניסית,
רצית והיה נדמה שאיכפת. ואני-  רציתי שתפסיק לגוע בי, שתתן לי
לשקוע בעצמי ללא הפרעה, ואתה הטיפש- חשבת שתוכל לעזור.
אתה הטיפש.. חשבת, יכול ללכת, מי כבר ישים לב, חשבת-
לא יכול עם זה יותר.
הרגע- בו החלטת לעזוב, הרגע בו קיבלתי אותך חזרה שניה לפני
שכבר לא רציתי יותר, הרגע הזה.

אני צונחת ואין דבר שביכולתך לעשות בכדי לעזור לי, אני רוצה
לחייג ויודעת שהטלפון יהדהד באיזה חלל פתוח, כבר לא אצלך בחדר.
רוצה שתבוא לחבק ותוהה אם יהיה בכך איזשהו דבר נחמה. הולכת
לישון לבד, יום אחר יום. כל לילה שלישי מגששת אחור אחר גופך
לידי, והוא לא שם. שולחת אצבעות מתעקלות על סדין במקום לתוך
ידך ואתה לא שם.

מכינה אוכל לעצמי. חושבת עליך מורח עוד לחמנייה במיונז, קונה
עוד קופסת זיתים, חיי חיים מתפשרים ונטולי הבנה. חוזר שוב ושוב
על אותם ריטואלים, כבר הרבה זמן שאתה לא כותב. כבר הרבה זמן
שאתה לא יכול לגעת בדבר מלבד הדברים הפשוטים.

מחפשת אותך שוב ושוב בצמתים שנפגשנו בהם בעבר, אתה לא שם.
נשארה איזו בחורה שכועסת על שנינו. נשאר זה שעדיין מחכה שאני
אעזוב אותך ואחזור אליו.

מצחיק, אני אומרת בעיניים מלאות דמעות יבשות, איך עולם המושגים
משתנה שוב ושוב, מלבד לביחד ללבד עוד ועוד, עד לאובדן העצמי.
איך לפני כמה רגעים עוד היתה לגיטימציה ועכשיו אני אחרת ואתה
זר, איך כשתראה אותי ברחוב עוד חודשים תתקע בי מבט קר.
איך כל זה קרה? איך כל הדברים הללו הובילו לשניה אחת בה איבדתי
אותך, איך כל השניות הבאות לא יהיה בהן די לשנות את רגע המפגש
הבא בו אתה הולך ברחוב עטוף בחורה ואני עטופה ספר וקפה ואולי
בדיוק הצתתי סיגריה והבטתי לכיוון השני, חוסכת מעצמי את כאב
הלב.

איך הגיע הזמן למחוק את המספר שלך מהזיכרון של הפלאפון, ואולי
מהזיכרון בכלל, איך הגיע הזמן לשים את כל הדברים שלך במגירה.
איך הגיע הזמן למחוק הודעה אחרי הודעה, מכתב אחרי מכתב, סימן
אחר סימן שהשארתי כדי לא לשכוח שאתה בחיי ועכשיו הוא זיכרון
מכאיב.
איך ניסיתי להתאים אותך לנישה הזאת, של הגבר בחיי, לדחוק אותך
פנימה, ואתה מגודל ולא מתאים, התכווצת ונדחקת, הרחבת הקירות,
עד שנפלטת החוצה באין ברירה, מתנצל.
והריקות היתה כ"כ זרה כי מילאת יותר משנועדתי להכיל ונהייה ריק
וקר, בלעדייך. כ"כ קר, שוב.

מכינה את עצמי להמשך החורף, יודעת שהקור שוב יחדור לעצמות,
שאשכב רועדת במיטה, שאקום לעוד יום אפור, אנהל שיחות חולין,
כוסות קפה, סיגריה פה ושם, תודה.
קפיטריה חצי חשוכה, חתולים מייללים, כמה אנשים שרוצים לקרוא
לתוך הראש שלי, צלחת מרק וכפות, לפעמים מפלסטיק לפעמים אמיתי,
בחורות שטוב נודף מהן, לפעמים, ירצו לשמח אותי, שיחות ומילים
נוקבות יועברו עם חברים קרובים.
אף אחד לא ידע את עומק בדידותי.
חזרה לחורף האפור הזה, מצחיק איך בגללך כמעט לא שמתי לב שהוא
התחיל.
נפלא איך שגרמת לי לצאת אל העולם מתוך הבטנה הוורודה שהייתי
מחופרת בה.

הטלפון לא מצלצל יותר. לא נשלחות יותר הודעות. מדי פעם צלצול
קוטע את שקט מעבד הפנטיום והאצבעות שלי שמקישות בכוח על המקלדת
מאבדות לרגע את חוש הקצב, מישהו רוצה לרגע להיות קרוב. טלפון
נטרק אני ממשיכה לכתוב או מכבה את המחשב. הצלחת כבר ריקה, איזו
שעה מוזרה לאכול. הטלפון לא צלצל היום. שוב לא התקשרת. מכבה את
המחשב, הולכת לישון. לבד, כן, לבד.



15/01/01 02:34am