זה היה יום שישי. השעה הייתה כבר מאוחרת ומאוד מיהרתי. באחת
סוגרים את הבריכה, וכדי שאני אספיק לשחות קצת כדאי שאני אמהר.
תפסתי מונית שעצרה ועליתי עליה. במונית ישב איזה עולה חדש
מקדימה, ומאחור נער, בערך בן שש עשרה - שבע עשרה, ואישה
מבוגרת. האישה  לבשה חולצה מכופתרת כהה, שהייתה סגורה עד
לכפתור האחרון וממש נראה שהיא חונקת לה את הצוואר. החולצה
הוכנסה למכנסיים מחויטות אפורות, והייתי בטוח שהתיישבתי ליד
איזה אשת עסקים ממולחת. הסתכלתי על האישה. היא התבוננה החוצה
מבעד לחלון. היה לה מבט קשה בעיניים, מבט חמור סבר. כאילו היא
מרוגזת על משהו. כאילו משהו מכעיס אותה נורא, אבל היא לא
מסוגלת לפתוח את הפה ולהגיד מה זה, אז כל הכעס מצטבר בפנים
ועולה לאט לאט  מהמכנסיים ההדוקים אל החולצה המכופתרת למשעי,
ומנסה בקושי לפרוץ החוצה אך בגלל הלבוש המכופתר, הלוחץ הזה,
הכעס ממשיך להתעצם ולהתגבר מרגע לרגע, עד שהוא מוצא חריץ קטן
של מפלט ואז הוא פורץ החוצה בכל הדרו, בלי גבולות, בלי לעשות
חשבון לאף אחד, ויוצא דרך הצווארון אל הפנים. אל הפה
והאוזניים, אל הלחי השמאלית ואח"כ אל הימנית. ולבסוף הוא משתלט
על המבט. והמבע. והפנים מקבלות הבעה חמורת סבר. הבעה שמנסה
לצאת כבר הרבה זמן, אבל הכי רחוק שהיא יכולה להגיע זה אל
הפנים. אל מפתן הפה. לא מעבר.
האישה שמה לב שאני נועץ בה מבטים כבר כמה דקות, סובבה אלי פניה
ותקעה בי מבט נורא. מייד השפלתי את עיניי. הסתכלתי על הנעליים
שלי. אח"כ עברתי להסתכל אל החלון, בתקווה שהאישה סלחה לי
והורידה ממני את עיניה.
ברדיו התחיל שיר של חווה אלברשטיין. הנהג הראה סימנים של לא
מרוצה מהשיר והתחיל לחפש תחנה חדשה. הוא סובב את כפתור התחנות,
ונעצר על איזה שיר מזרחי. הסתכלתי על האישה חמורת הסבר. היא
נעשתה אחוזת תזזית ועצבנית מרגע לרגע. לבסוף היא פתחה את
החלון, הוציאה מגרונה קולות של כאילו היא אוספת את כל הרוק
מהגרון וחחח.. טו!  וירקה החוצה סמוחטה מגעילה על הכביש. אח"כ
הוציאה מהתיק הקטן שלה ממחטה, ניגבה את הפה וסיננה : " פוי,
השירים האלה עושים לי כל כך רע. נהג, תחליף תחנה. "
הנהג, שנראה היה שדי פחד ממנה, החזיר את השיר של חווה
אלברשטיין.
האישה המשיכה לשבת כאילו כלום לא קרה, תוך שהיא שומרת על מבט
קפוא.
הגענו אל השכונה בה אני גר. האישה הורתה לנהג לעצור מייד וירדה
מהמונית. אני, שאמנם תכננתי להמשיך עוד כמה תחנות עד לבריכה,
רציתי לדעת איפה האישה גרה אם היא יורדת כל כך קרוב אל הבית
שלי. אז ויתרתי בהחלטה ספונטנית של הרגע על השחייה, וירדתי מיד
אחריה.
האישה החלה ממהרת ואני אחריה, בלי שתרגיש. התקרבנו אל הבניין
שלי. האישה נכנסה לבית אחד לידי, וסגרה את הדלת אחריה. הופתעתי
לגלות שאנחנו שכנים, וחשבתי שבעצם לא ראיתי אותה מעולם.
בערב בדרך למטבח ראיתי מבעד לחלון דמות מוכרת. יצאתי למרפסת
וגיליתי מרפסת לידי את האישה חמורת הסבר, זאת שפגשתי בבוקר.
הסתבר שגרנו ממש מרפסת על יד מרפסת. הסתכלתי עליה, היא ישבה
והביטה בשמיים. בכוכבים. כאילו חיכתה למשהו שלא הגיע. משהו
שמסרב לבוא. הסתכלתי עליה עוד דקות ארוכות עד שהתחיל לרדת גשם
ונכנסתי חזרה. האישה המשיכה לשבת שם, עם אותם בגדים מהבוקר,
לשבת ולהתבונן בשמיים.
בערב שלמחרת מצאתי אותה באותה התנוחה. התיישבתי גם אני, קרוב
כך שתבחין בי, והתחלתי לבהות בעננים. ישבנו מרפסת על יד מרפסת
והסתכלנו על השמיים. בערב למחרת, חזרתי אל המרפסת ושוב, ישבנו
שותקים ובהינו בשמיים. ככה המשכנו קרוב לשבוע, עד שערב אחד
פנתה אליי האישה חמורת הסבר ושאלה אותי :
"תגיד, מה אתה עושה בדיוק?  "
"בדיוק מה שאת עושה,  "עניתי, "מסתכל בשמיים. "
"ולמה? " היא שאלה.
אזרתי חוצפה ואומץ שאין לי מושג מאיפה הבאתי אותם באותו רגע
ואמרתי:  "אני אעשה אתך הסכם. אני אגלה לך, ואת תגלי לי.
מקובל? "
"אתה יכול להגיע לכאן אם אתה רוצה, ואז נראה, "  היא אמרה,
ואני עניתי שעוד דקה אהיה אצלה.
יצאתי מהר, רצתי לבנין שלה, הדלקתי את האור בחדר המדרגות
וצלצלתי אצלה בדלת. היא צעקה לי מהמרפסת שאני אכנס.
נכנסתי מהר. לא הספקתי להתעכב לרגע על מראות הבית, עליתי ישר
למרפסת.
האישה חמורת הסבר נשארה באותה תנוחה שעזבתי אותה. היא ישבה על
כסא פלסטיק ואמרה לי שאני יכול להביא לי כסא מהמטבח. התיישבתי
לידה.
"תתחיל. " היא אמרה.
קיוויתי שהיא תתחיל, כדי שיהיה לי זמן לחשוב על איזה משהו, אבל
אז היא תקעה בי את המבט המפחיד שלה ופקדה עליי להתחיל, כך שלא
יכולתי להתחמק. החלטתי להגיד לה את האמת.
"האמת היא, "  התחלתי, "שאין לי שום סיבה מיוחדת שאני צופה
בכוכבים. כל זה התחיל די בגללך. ראיתי אותך לפני שבוע במונית
בדיוק כשהייתי בדרך לבריכה, ואז גיליתי שאנחנו שכנים. מאז אני
רואה אותך ערב ערב במרפסת, מסתכלת בכוכבים. אז בהתחלה החלטתי
גם. אז התיישבתי, מרפסת לידך וקיוויתי שתגידי איזה משהו שאני
אבין יותר. אח"כ עם הזמן, פשוט נעשה לי מעניין לראות כוכבים.
זהו. אני יודע שזה לא נשמע מעניין יותר מדי, אבל זה ככה.
מצטער. "
"אה הא. ככה. " אמרה האישה חמורת הסבר, ואני התחלתי לפחד שהיא
תזרוק אותי מהבית שלה או תכלא אותי באיזה כלוב ולא תיתן לי
לצאת, אבל האישה חמורת הסבר הסתכלה עליי ואמרה : "בסדר. כל אחד
והסיבה שלו. לי אין זכות לשפוט אותך. אתה רוצה להסתכל סתם, או
בגללי, או בגלל שניהם, תהייה בריא. "
בחדר השתררה שתיקה מביכה. אחרי כמה דקות שאלתי : " ומה עם החלק
השני של ההסכם שלנו? "
"אתה בטוח שאתה לא עייף? " שאלה האישה.
"לא, מה פתאום. "
"טוב, אם עשינו הסכם, הסכם זה הסכם. אני אספר לך בתנאי שזה לא
יוצא מחדר הזה אף פעם. ברור? "
"ברור, "  עניתי ברצינות, מקווה לגלות סוף סוף מה הקטע של
האישה הזאת.
"אתה לא יודע, אבל פעם מזמן, היה לי ילד. בן. בעלי נפטר עוד
לפני שהוא נולד.  הוא אף פעם לא זכה לראות את הבן שלו. כשהוא
נולד, קראתי לו על שם אבא שלו. עומר. עומר היה ילד מקסים. היו
לו תלתלים חומים ועיניים שחורות גדולות, והוא אף פעם לא בכה.
גם כשהוא נולד היו צריכים לתת לו מכה בטוסיק כדי שהוא יבכה.
כשעומר היה בן ארבע לקחתי אותו איזה יום, לטייל במרכז. טיילנו
יחד, אני ברגל ועומר בעגלה. פתאום עומר הבחין ליד אחת מחנויות
הצעצועים, באיזה מכונת צעצוע כזאת, אתה יודע מאילה שמכניסים
להם שקל והיא מסתובבת.
בקיצור, עומר התחיל לנדנד לי שהוא רוצה לנסוע בחללית, אז
הורדתי אותו מהעגלה, הכנסתי אותו לחללית, חגרתי אותו, הכנסתי
שקל לחריץ, והחללית התחילה לזוז. היא התחילה לנגן מוסיקה קצבית
כזאת, כמו של איזה סרט פעלולים. החללית התחילה להסתובב במקום.
ועומר חייך. אח"כ החללית התחילה לעלות למעלה ולהסתובב במקום.
אני עמדתי ליד עומר ונהניתי לראות אותו נהנה. לאט לאט החללית
התחילה לעלות למעלה לגבהים שהיו קצת גבוהים מדי לטעמי, ואז היא
התחילה להשמיע קולות חריקה כאלה. ראיתי שהחללית מתחילה להתנתק
מהבסיס שלה ולעלות גבוה למעלה. עמדתי שם חסרת אונים ולא יכולתי
לעשות כלום. ואז חשבתי לנתק אותה מהחשמל, ככה שהיא תרד למטה
ועומר יחזור אליי.
כל הזמן הזה עומר ישב נינוח בחללית שלו והסתכל אליי מלמעלה,
במבט בוהה.
חיפשתי את הכבל של החשמל והוצאתי אותו מהשקע.
החללית, שהייתה כבר בגובה של שני מטר בערך, הפסיקה להסתובב
ונעמדה במקום. ואז אחרי מספר שניות, כאילו לקח לה זמן להבין
שהיא חופשייה, שהיא לא קשורה יותר לשום מקום, היא התחילה לטפס
באיטיות למעלה. עומר שישב בחללית הסתכל עליי במבט תוהה והיה
המום ממה שקרה. אח"כ הוא קרא לי :  "אמא, אמא, תראי איזה יופי!
אני טס  בשמיים!! "
אני עמדתי שם קפואה במקום, ולא יכולתי לזוז. הוא היה כבר גבוה
מדי ואני לא יכולתי לעשות כלום. רק עמדתי שם והסתכלתי עליו
מחייך. מרוצה. הוא נופף לי לשלום בידו הקטנה. וככל שהוא עלה
יותר למעלה, הוא נעשה קטן יותר ורחוק יותר, ופחות ופחות ברור.

אני עמדתי שם למטה  והרגשתי כמו ילדה קטנה שבלון הליום חמק לה
בין הידיים והיא עומדת ומסתכלת למעלה, לראות אותו עולה לשמיים.
עומדת חסרת אונים ולא יכולה לעשות כלום.  
עומר והחללית נעשו קטנים מרגע לרגע, עד שנהפכו לנקודה קטנה
ורחוקה בשמיים וכבר לא היה ניתן לראות אותם יותר. "
"ולא יכולת לעשות כלום? " שאלתי המום.
"התלוננתי במשטרה אבל הם אמרו לי שאני לא נורמלית, ושבכלל אפשר
להכריז על משהו נעדר רק אחרי עשרים וארבע שעות. ניסיתי לספר את
הסיפור לכל מיני אנשים, אבל כולם הסתכלו עליי כמו על משוגעת. "

"ומאז, מה קרה מאז? "
"שנה אחר כך, בדיוק באותו תאריך ישבתי במרפסת וחשבתי שכבר עברה
שנה בלי עומר. שקעתי במחשבות עצובות עד שנרדמתי. ואז, מתוך
שינה שמעתי קולות נגינה באוויר. התעוררתי בבהלה, וראיתי מרחוק
את עומר, יושב בתוך החללית המנגנת שלו. הוא שייט באוויר, כמו
בתוך מסלול קבוע של איזה  כוכב, וככל שהוא התקרב אל הבית, נראה
היה שהחללית שלו מאיטה את הקצב. עומר נופף לי בידו. הוא היה
כבר בן חמש. מוזר איך שאנשים גדלים כשלא רואים אותם הרבה זמן.
ארבע שנים הוא גדל איתי וכאילו כלום. כאילו הוא רק נולד. ואז
שנה אני לא רואה אותו ופתאום הוא כבר ילד גדול. ניסיתי לתפוס
אותו, לקרוא לו לחזור, אבל הוא היה שבוי בתוך המסלול הכוכבי
שלו, ולא היה אפשר להוציא אותו ממנו. רק כשהוא עבר ליד הבית,
החללית שייטה בקצב איטי יותר ממקודם.
הסתכלתי לו בעיניים ולחשתי לו: "עומר . תחזור הביתה " אבל הוא
רק ישב שם חייך אלי חיוך עצוב, פאסיבי, והמשיך לשייט בשמיים.
החללית חלפה על פני הבית ועומר התרחק ממני שוב.
מאז אני לא מפסיקה להסתכל לשמיים, אולי הוא יחזור. אבל רק
בשניים בפברואר, התאריך בו הוא עלה לשמיים בפעם הראשונה, אני
זוכה לראות אותו מחדש. כל שנה פעם אחת  הוא עובר אצלי במרפסת.
כל שנה גדול יותר, בוגר יותר. כל שנה משהו במבט שלו נעשה אחר.
עצוב קצת יותר, כואב קצת יותר.
הספקתי לראות אותו בבר מצווה. בגיל שבו לכל החברים שלו הייתה
כבר חברה.  בגיל שבו הוא היה אמור להתגייס לצבא. וככה כל שנה
מחדש. רק פעם אחת, לילה אחד לכמה דקות וזהו.
"אז למה את נשארת פה כל ערב שוב ושוב? " שאלתי.
"בשביל הסיכוי הקטן שהוא יעבור ואני אפספס אותו. אז אני נשארת.
גם ככה אין לי עוד הרבה שנים לחיות. אז אני מנצלת את הרגעים
האחרונים. "
באותו לילה נשארתי עם האישה חמורת הסבר וישבתי אתה במרפסת עד
שכבר נעשה מאוחר.
בלילה שלמחרת באתי אליה שוב וניסינו יחד לראות אולי הוא יגיע.

ישבנו שם שעות, אבל כלום לא בא. ואז מתוך האפלה ראיתי משהו
נוצץ מתקדם לעברנו. אמרתי לאישה לידי ואז בפעם הראשונה ראיתי
אותה מחייכת. ההבעה הקרירה והקפואה שלה התחלפה בחיוך רחב, והיא
נעמדה בציפייה מחכה שהעצם יתקרב. אבל זה היה רק פרפר לילה קטן.

מאז ערב ערב אנחנו יושבים יחד, מחכים, אולי עומר יחזור. כל פעם
שעובר מטוס בשמיים, או ציפור שמתקרבת, אנחנו דרוכים. ראינו כבר
זבובים זוהרים, ומטוסי סילון, ואפילו עברו לידינו גם כמה
חלליות, אבל עם ילדים אחרים.
ואז איזה ערב אחד  כשבאתי אל האישה חמורת הסבר שלי, גיליתי
משהי אחרת אצלה בבית. היא שאלה אותי מה אני עושה פה, ואני
עניתי לה שבאתי לבקר את האישה שגרה פה. ואז היא אמרה לי שהיא
השכנה מלמעלה, ושהיא מצטערת להגיד לי, אבל האישה שגרה פה נפטרה
אתמול בלילה מדלקת ריאות.
אני עמדתי שם ולא ידעתי מה להגיד.  ביקשתי מהשכנה קצת זמן לבד,
והלכתי למרפסת.
התיישבתי על כסא הפלסטיק שהיה שם ושקעתי במחשבות. היה לי עצוב
עליה אבל חשבתי שמה שהיא הייתה רוצה הכי זה שאני אמשיך במסורת
שלה. ואז הבטחתי לעצמי שכל שנה, בשניים בפברואר, אני אשב כל
הלילה ער, כדי לראות את עומר. לראות איך הוא גדל ולדאוג לו
שהוא מסתדר בשמיים. ותוך כדי שחשבתי על כל זה ראיתי מרחוק משהו
מתקרב אלי. זאת הייתה האישה חמורת הסבר שלי. היא ישבה בתוך כסא
פלסטיק, שטה לה בשמיים, עד שהיא התקרבה אליי, חייכה חיוך קטן,
ואמרה לי בלחש:  "אל תדאג, אני הולכת למצוא אותו. אני אדאג לו
מעכשיו. "
ועד היום אני לפעמים עולה לגג, מסתכל לשמיים ומחפש איזו חללית
צעצוע מנגנת עם כיסא פלסטיק לידה, משייטים להם יחד זה לצד זו,
עם מבט שמח בעיניים. מבט שכבר לא דואג יותר.