הוא ישב בסלון והביט במסך. התמונות המרצדות לא הניאו אותו
ממחשבותיו הטורדניות. הוא ניסה להתרכז כל כך הרבה פעמים, אבל
תמיד לשוא. היתה איזו שהיא נקודת זמן בה פסקו חייו מלהיות
נורמטיביים והוא הפך לצל של אדם. לא, לא צל של אדם, צל של
מחשבה, ולא מחשבה חולפת אלא מחשבה פרמננטית, כזאת שלא עוזבת,
מורכבת, טורדנית. הוא כיבה את הטלויזיה והלך לחדר השינה. הוא
התבונן בה ישנה, האשה שאיתה בחר לחיות את חייו, זאת שתהיה אם
ילדיו, שיא ריגושיו - לנצח. הוא נשכב לידה והביט בה, ככה סתם,
נושמת בפשטות, ברכות. נראית כילדה נעימה, שלווה, השפתיים
פתוחות קמעה והאוויר זורם וממלא את גופה העדין. הוא הביט בה
בידיעה כי היא האשה האחת ואין שניה לה, הוא הרגיש בכל גופו את
אהבתו הבלתי נסבלת אליה.
מתי היתה הפעם הראשונה בה הבליחה אל ראשו המחשבה, הוא לא זכר.
אבל הוא זכר את התחושה המעיקה שבאה בעקבותיה ואת עיסת הגועל
שנדחפה אל גרונו ממעמקי הבטן. תחושת הגועל שבכל יום מלווה אותו
כאשר הוא מתבונן באהובתו, זאת שבחר לחיות איתה את שארית חייו.
הוא הביט בה וידע כי הוא חייב לה את אושרו, האושר העילאי אשר
טיפח בצידו את הסבל הקיומי של היום יום שלו. תמונות מחייהם
ריצדו על הקיר מולו והוא ידע כי אין הוא קרוב אל שלוות השינה.
הוא התבונן בה וקינא בה על יכולתה להגיע אל המנוחה. הוא זכר את
הימים בהם אהב אותה ללא חשש, הימים בהם תחושת החמימות עטפה
אותו ואי אפשר היה להתעלם מדפיקות הלב בחזה. הוא זכר את פעימות
הדם אשר זרם בעורקיו, תחושת החיים.  ובכל זאת, באיזו שהיא
נקודת זמן הוא הפסיק לחיות והפך לצל. מעולם לא היתה לו ידיעה
ברורה, אבל משהו במבט שלה הביא איתו את התחושה ומשהו בתחושה
שלו החדיר אל ראשו את המחשבה, וזו זרתה בליבו את הפחד. הפחד
שמכרסם בו בכל יום. ועל הקיר מרצדים שברי זכרונות, הוא רואה
כיצד הפחד שלו הופך לאמונה שקרית. ומתוך הכאב הוא זועק ופוגע
ובשתי הידיים הוא מפסל את המריבות שמאכלות את כל מה שבנו ביחד
בעמל כה רב.