הרגל קבוע, צפצופים ידועים, חדשות של 1, "זה סוף החדשות" אומר
הקריין, תמו שידורינו לערב זה ממשיך קול אחר, פלייבק של
התקווה. אח"כ 46 לחיצות מדויקות מעבירות אותי מ97.8 ל-95.5.
זה הזמן בד"כ שאני שרועה במיטה, ספר זה או אחר בידי, לרוע המזל
הרדיו רק מברבר, שירים לעיתים רחוקות. אנשים מקטרים ובוכים על
מר גורלם ליוסי סיאס, בתפקיד המושיע הלאומי שמתעקש להעיר אנשים
תמימים בשעות לא שעות.
עוד עמוד נקרא, כמו לסמן עוד וי למרות שלקחתי את הספר כי רציתי
כשמגיעים לקרוא זה כבר סיפור אחר המחשבות רצות מרתון ועוברות
באתונה, בשבט, ובמקומות אחרים. את ה-41 ק"מ הן כבר עברו מזמן.
עוברת, עכשיו זה ספר ביולוגיה או אזרחות, המבחן הכי קרוב. זה
כבר באמת משעמם.
אחרי כמה עמודים אני נשכבת על המיטה, מביטה בזווית המוכרת על
הארון. התריס פתוח, הזכוכית סגורה (יש מזגן...), האור מבחוץ
חודר יוצר מעין מלבן-טרפז שכזה על הארון. חודר לי לנשמה כל פעם
מחדש. כמו המערות שרואים בסרטים של כניסה לגן עדן / גהנום, רק
שבהמשך הטרפז זרוקות כמה גופיות לא מקופלות. אבל אני, כמו
קספר, מאמינה כל פעם מחדש שיום אחד אני אעבור. העייפות מכריעה
אותי ואני דוחה את הניסיון הקריטי למחר.
אחד מתחלואי החברה המודרנית הוא תאורת יתר, אי אפשר לראות את
הכוכבים. הוזה אותם, עוד מעט אני עוברת למדבר, שם אני אראה
אותם, מבטיחה לפצות על כל הלילות המבוזבים. אני יודעת שאלפא
קנטאורי שם כבר כמה שנים (הוא היה שם לפני) וכך גם עוד כמה אבל
אני לא מעיפה בהם אפילו מבט, חוסר התחשבות מצדי. מכריחה את
עצמי לחזור ללמוד אבל ממשיכה לתהות. הריכוז כבר שואף ל-0
והמילים חולפות, דפים נהפכים. מהדורת חדשות של 2,3 אובדן זמן
טוטאלי במילא.
בוקר, קרני אור (לא חמימות הן מעירות אותי(גם מאירות אותי)!
אין לי אף רגש חיבה כלפיהן!) מתעללות בי. מתהפכת, תנוחת עובר,
ניסיון התאבדות פטתי - שמיכה על הראש. מתעוררת סופית, הפנים
בתוך הספר שתוך כדי ניסיונות כושלים קמטתי את דפיו :( מתנחמת
בזה שעוד 31 יום וזה ייגמר.
{בטח עד שייפרסמו את זה אני אלמד לבחינות באוניברסיטה...}
{נ.ב. - סקופ! אם בתקופה הזאת (מאי) תפתחו את החלון ב-2-3 תגלו
שקריר בחוץ}