סיפור אמיתי: (כמובן בלי שמות, או כל סימן מזהה אחר).
עשיתי היום משמרת במד"א אחרי חודש שלא עשיתי.
התגעגעתי לכולם, וחשבתי שזה בטח יעשה לי הרגשה טובה לעזור
לאנשים.
כמה דקות לפני סוף המשמרת, נקראנו למקרה, "בן 19 מינון יתר
תרופות".
כשהגענו לכתובת, חיכה לנו שער סגור.
צילצלנו באנטרקום, "שלום אנחנו ממד"א אפשר לפתוח לנו את
הדלת?", עם כל הציוד ובגשם, חיכינו שיפתחו לנו וירוצו לעברינו
(כמו שקורה בדרך-כלל), במקום זה ענה לנו קול של אישה, "מד"א?
לא הזמנו מד"א!" וניתק.
חזרנו לאמבולנס, והודענו למוקד והוא אישר לנו את הביטול.
התחלנו לנסוע, אחרי אולי דקה, "אמבולס 64 אתה חוזר לאותה
כתובת, הפעם עם ליווי משטרה, האבא הזמין את האמבולנס והאמא
מנסה להסתיר מידע רפואי".
טוב, עשינו פרסה, וחזרנו.
הגענו הרבה לפני המשטרה, ונכנסנו כמעט בתחנונים לתוך הבית.
כשנכנסנו, גילינו בית יפה, משפחה "רגילה" - ההורים בתהליכי
גירושין.
הבת הגדולה בסלון - נראת לא טוב, אין לה סימנים חריגים.
האמא לא אישה נעימה.
התחלנו לדבר איתה קצת, מה לקחת? כמה? למה?
האמא אמרה,"לא משהו מיוחד, משככי כאבים, 4 כדורים".
כשהאמא התרחקה, הבת לחשה "חבילה שלמה".
לאחר כמה דקות נכנס האבא הביתה, מתיישב ליד הבת, "מתוקה שלי,
מה שלומך?"
החובש אמר, "אני מציע, לפנות לבית-חולים"
האמא אמרה "לא צריך, היא הקיאה" (מאוחר יותר הסתבר שהיא לא
הקיאה)
שוטר נכנס.
האמא קמה "מי הזמין אותך", ואז האבא אמר "אני, לא נתת למד"א
להיכנס אז הזמנתי משטרה".
ואז התחילו צעקות, "הזמנת משטרה?! תצא מהבית שלי! תצא מפה!
חלאה! לא רוצה לראות אותך יותר! הרסת לי את החיים!"
הוא קם ורק אמר "הבת, אני דואג לה, אני לא יוצא מפה עד שהיא
בסדר".
וככה, זה המשיך, האמא צעקה והתנפלה, והאבא ניסה להיות רגוע "לא
ליד הילדה".
השוטר הפריד.
הילדה בכתה.
ואנחנו, עמדנו שם, נבוכים, מה אנחנו עושים?
וההורים, המשיכו להתווכח, הפעם, על דברים אחרים.
האבא אמר "ניקח אותה לבית חולים".
האמא אמרה "לא צריך, אני יקח אותה יותר מאוחר, לבדיקה, מד"א
יכולים ללכת".
ואנחנו ככה, לא ממש יודעים מה לעשות.
התחילו צעקות, האבא "לי אכפת מהילדה! חובש, בוא נקח אותה מכאן,
את משחקת בחיי הבת!".
בסוף פינינו אותה לאמבולנס, בדרך צעקה האמא לבת, "אם מתערב
פסיכיאטר אני יהרוג אותך!"
ישבנו כבר בתוך האמבולנס, ואז נכנס השוטר.
"שלום, אני רוצה לדעת מה קרה, ומה הסיבה. לקחת את זה סתם, או
שניסית לפגוע בעצמך?"
היא ענתה "בכוונה".
כשהגענו לבית חולים היא כבר היתה ישנונית...
עשו לה שטיפת קיבה.
היא בכתה.
אם לא היינו מפנים אותה, אולי היא היתה מצליחה.
רשמנו בטופס, "ניסיון התאבדות".

לא יודעת מה הסיפור המלא מאחורי כל זה.
רק יודעת, שסיפורים כאלה עולים בחיי אדם.
אחרי מקרה כזה- דברים מקבלים משמעות.

ראיתי את עצמי, יושבת שם, במקומה.
חושבת שבמקרה שלי, לא הייתי אומרת לאף אחד...
שהייתי פשוט נכנסת למיטה, והולכת לישון, בתקווה שלא אקום.

אחרי הכל, שכבר היינו בדרך לתחנה.
ישבתי בתוך האמבולנס, וחשבתי על זה.
שאף אחד בתחנה, לא יודע מה עובר עלי.
ושאף אחד אפילו לא מדמיין.
שאני יכולה לשבת באמבולנס עם מינון יתר של תרופות.
ושאולי בפעם הבאה זו תהיה אני.