זהו מאמר על דברים שלא קיימים אבל עדיין מרחפים סביבנו, ומדי
פעם אנו לוקחים אותם ללב, פעמים אחרות מכים בהם חזק.
המאמר יוצא מתוך אסכולה פסיכולוגית ברורה, זו ששולטת בבני האדם
כבר יותר מחצי מאה, קוראים לה "פסיכולוגיה בגרוש", אין כאן
מרחק, אין כאן אפשרות להחזיק את הגוף בשיווי משקל, אז אין סיבה
למחזר רגשות, או לשמור על ארשת פנים של מבינים, כול הדברים
מסביב בלתי ניתנים הבנה, ומי אנחנו שננסה להבין, אפילו את בני
מיננו, בני האדם, אנחנו לא יכולים להבין, הפסקתי לנסות.
מדברים אתנו על אושר, פעם אחת ולתמיד חייבים לומר את האמת
בפנים, זו המצאה של סרטים אמריקאיים שלא היה להם מספיק כסף
לאפקטים טכנולוגיים, או לשחקנית ערומה, הרי אין דבר כזה אושר,
מה זה אושר? לחייך כול היום? להרגיש שלם עם עצמך? ומה אם יש לך
הכול בחיים, אישה יפה, שלושה ילדים, אחד עורך דין, שני רופא,
שלישי שחקן כדורגל או דוגמנית מצליחה, בית על החוף ושני יחידות
נופש בפריז או ני יורק, אז אתה מאושר? הרי בבוקר תתעורר לשמוע
חדשות ושוב תהיה עצוב, ובצהרים תגלה שהעסקה נפלה, מאה חמישים
מיליון דולר ילכו למישהו אחר, גם אז תהיה מאושר?
בשביל לחייך כול היום, אני לא צריך אושר אני צריך כדור, עדיף
אדום, בשביל להיות שלם עם עצמי
אני מוותר על שאיפות ומגיע לתחתית, שם אני ארגיש שלם גם
שהפסיד, מה זה אושר, שאנשים מוכרים אותו בקלות דרך מסכי ענק,
קרטונים של גבינות, שלטי חוצות?
הרי הכול יכול להתפרק בבת אחת, נעמוד על המדרכה ומטורף ינהג
שם, ניסע לבית קפה לספר על החיים הטובים שייגמרו שהמחבל יחליט
להוריד מעצמו כמה קילוגרמים של מטען, אולי נעשן משהו חזק מדי
ונבלה את הלילה בהזיות קלות.
ונגיד ויש כבר אושר, הכול אמיתי, אין זיוף בתג אין קצוות
חתוכים, אין כאן מאה אחוז, הרי כול אדם מאושר יש לו חרדות
ודאגות ואלא שאומרים שאין להם מיד יהיו להם, נגיד ויש אושר, אז
אנו מאושרים,
מרגישים שלמים, בלתי מובסים, אבל אז נתחיל לשאול את עצמנו אם
זה באמת ככה, והחרדה תקלף את השכבה הראשונה, האם זה באמת נכון
שאנחנו לא מובסים? האם זה נכון שהאושר הזה הוא לעד, ומה עם מחר
הוא ייפסק, מה נעשה, נלך לפסיכולוג? הרי כולם יודעים שאנחנו
מאושרים, איך נצליח להסתתר מפני המבטים של "זה הולך לטיפול,
הוא ירד מהפסים", או קיי תגידו, ניתנה הבטחה, והאושר מובטח לנו
לעד, חוזה חתום, שלוש עדים, הכול שלנו עד היום האחרון, בלי
חוכמות, אז החרדה הראשונה נעלמת, אבל אז יש חרדה שנייה, הרי
חוזים ניתן להפר, מי הבטיח, והאם ההבטחה הזאת תתקיים, אז
מתחילה חרדה על אופן ואמיתות ההבטחה, זה מעגל אינסופי של חרדות
ודאגות, ולמה? קר בגלל שרצינו להיות מאושרים.  
תגידו, שזה לא קשור להבטחות אלא להרגשה פנימית, להשלמה עם עצמך
ועם דברים שאתה עושה
ומגשים, נכון יש בזה משהו, משהו שמזכיר תוכנית אירוח שמטרתה
לעזור לאלה שכבר מזמן החליטו לא להינצל, מה זו הרגשה פנימית,
ראשית מי הבטיח שאנחנו לא משקרים לאחרים, אז מה הטעם באושר אם
יש שקר עצמי גדול, הרי השקר הזה הוא לא לאחרים אלא לנו, אנחנו
לא מאושרים ושלמים אלא מתנהגים ככה כי יש אחרים בסביבה שלנו,
כאלה שאולי לא מאושרים ותמיד זה נוח לנצח את הלוזרים האלה,
כאלה מחכים רק שנהיה מאושרים, הרי הם משקרים בעצמם ולא טוב
לשקר לבד. ונגיד ואנו לא משקרים ובאמת מאושרים, שלמים עצמנו,
שמחים כמו סרט אמריקאי חסר עלילה, זה באמת תלוי רק בנו. כמו
שאמרתי קודם, הנהג המטורף יכול להיות מישהו אחר, בחדשות
הגיבורים זה לא אנחנו, ועל אלה לא נתייחס, שוב להדחיק, שוב נלך
לקניון לקנות בגדים בשביל לשכוח שמחר עלול להיות היום האחרון
שלנו בחיים? ההגשמה לא תלויה בנו, היא תלויה באלה שמחר יעשו או
לא יעשו שום דבר.
אז ילדים וילדות, אל תשקרו לעצמכם, אם האושר הוא קיים, אז רק
בשירים, בספרים שמישהו אחר כתב, והוא בטח לא מאושר שכן אם היה
מאושר לא היה רץ לספר על זה, הוא בסך הכול מסתיר את האמת ממכם,
שגם הוא שותה בלילה ומעלה רחמים, נזכר בגעגוע לימים שמעולם לא
היו, למקומות שמעולם לא היה בהם ולנשים שמעולם לא שכב עימהם,
ככה זה מי שרוצה שאתם תחשבו שהוא מאושר עושה מזה כסף, ואתם. אם
הייתם מאושרים לא הייתם קונים את הסיפור שלו, שכן מצד אחד
הייתם יודעים שהוא משקר באושרו, ולמה לכם אושר משומש אם לכם יש
אושר מקורי משלכם?
אבל אתם לא מאושרים, לכן אתם נהנים לשמוע על כאלה שאומרים לכם
שהם כן מאושרים, כמו שכול אחד נהנה לשמוע סיפורים על עשירים
בזמן שהוא עצמו מנסה לגרד כמה שקלים לקופסת סיגריות,
ואלה שלא מאושרים הולכים להתארח בתוכניות אירוח ליליות, כותבים
שירים, או מקשיבים לאלה שמקרים להם בפנים.