לך, שהלכה... אולי תחזרי? כי אני מתגעגעת.

"אני שונאת שאומרים לי שאסור לברוח" היא הביטה בי במבט מיואש,
וראיתי לפתע שעיניה כבויות ורק יכולתי לתהות לאן הלכה הבחורה
הצוחקת שלי?... "אני שונאת את זה כאן, קח אותי הביתה בבקשה"
היא התחננה וכמעט בכיתי למראה הבחורה שאני כל כך אוהב, נשברת
למולי "אבל מתוקה" לחשתי "את בבית", היא הביטה סביבה בתיעוב
ואמרה בנחישות "לא! אני רוצה הביתה".
אני שכל כך האמנתי בה בתור בן אדם בוגר וחכם, היא הייתה כל כך
עוזרת ודואגת... וכמה שכאב לה כאב של אחרים, תמיד אמרה להם שהם
לא יכולים לברוח, בסוף היא הייתה הראשונה שבאמת ברחה.
ככה זה נגמר.
סיפור של חייים שלמים נקטע בכמה חתכים עמוקים והרבה מאוד דם.
כל כך מוקדם.
היא רק הייתה עוד כתבה בעיתון, אפילו פחות מאחוז לסטטיסטיקה.
היא הייתה חזקה בשביל כולם אבל שבורה לחתיכות מבפנים, מוזר שאף
אחד לא ידע את זה קודם, גם אני לא... חבר שלה.
היא הקדימה את תוכנית האם שלה: לסיים בצבא, לעבוד קצת, לטייל
בדרום אמריקה ולהתאבד.
החדר שלה שרק נצבע נותר מיותם.
מאחוריה נשאר רק צל זנוח ישן ודהוי... חבל!
לפחות היא הצליחה לברוח מפה...

ואם אני אמליץ לכם לא לברוח... זאת תהיה צביעות?