אולי בגלל השן הצהובה
או בשל השקיעה הזהובה
או שמא באשמת האהבה
או החיבה, ההערכה, הקבלה
שהוא רוכש לכל בני-האדם
לא לי במיוחד
אותן האנרגיות, שרגע קודם לכן,
התפתלו סביב קווי המתאר של גופו,
כמו סריסים של מלך,
מנתבות אליו מבטים
ורגשות ותהיות
התרפו לפתע, מבטלות את ההפרדה בינו ובין הנוף.
כאותו נחש, קשקשיו בוהקים,
שהנגינה הממסטלת של החליל
מושכת אותו מעלה מעלה
וגורמת לו לשכוח
את מקומו את טבעו ואת גורלו
עד שאפס-הצליל של השקט מכה בו
ומפיל אותו על גחונו,
בין אם לסל שנקלע ביד אומן
או ישירות לעפר.