אני יושב בגינה מתחת לגגון, הגשם היורד, מכה בעוז על הגג
שלראשי ועל אבני החצץ שלרגלי. נתזי מים קטנים נזרקים לאוויר
וטיפותיו הכבדות של הגשם מאיימות לשטח לרצפה את כל העומד
בדרכן. אני אוהב לצאת החוצה עטוף במעיל ולשבת תחת הגגון שבגינה
כאשר יורד גשם עז. אני יושב ומשקיף אל עץ הזית הגדול שעומד שם
חזק ויציב לנוכח מכותיו של הגשם. לאחר מספר דקות אני עוצם את
עיני, שואף שאיפה עמוקה של אויר ספוג בריחות לחים ואז אט אט
עולים הזיכרונות ושוטפים אותי.
בקיץ אהבנו אני והחברים לשחק בגינה. היינו פשוט רצים בורחים
מתחבאים צועקים וקופצים עד שאבא ואמא היו קוראם לנו הביתה
ומשביתים את השמחה. בחופש שבין כיתה א' ל-ב' החלטנו להקים בית
עץ בין ענפי הזית העבותים. במשך כל השבוע הראשון של החופש
שוטטנו ברחבי היישוב ואספנו מיני חומרים וכלים מועילים. יריב
מצא פטיש ישן במחסן של סבתא שלו. יורם ושלומי מצאו קרשים בגינה
של השכן המפחיד שלהם משה ו"הרימו" לו אותם באחד הלילות. אני
לאחר סיור מקיף ברחבי הבית מצאתי מסור ומסמרים במחסן של אבא.
לאחר שאספנו את החומרים היינו נפגשים כל יום בחצר מנסרים
ודופקים מטפסים ונשרטים מעלות הבוקר ועד לרדת החשיכה. עבדנו
במרץ רב וכעבור שלושה שבועות היה לנו בית עץ צנוע אך יציב
בינות לענפיו העליונים של העץ, גבוה מעל לפני הקרקע. את המשכו
של כל אותו קיץ בילינו בבית העץ. זה היה המחנה הסודי שלנו
וממנו היינו יוצאים למבצעי הצלה נועזים ומשימות חשאיות. כל-כך
נהנינו באותו החופש שכמעט בלי ששמנו לב הוא ניגמר והחלה שנת
הלימודים.
ביום הראשון של כיתה ב' הציגה המורה בפנינו ילדה חדשה שהצטרפה
לכיתה, קראו לה אוליב -שזה זית באנגלית. אני חשבתי שהיא יפה
נורא כי הייתה לה צמה שחורה וארוכה קשורה בסרט אדום. המורה
קראה לה לפני כולם כדי להציג את עצמה והיא סיפרה לנו בעברית
משונה מעט שהיא באה מצרפת. המורה גם ביקשה מאיתנו שנהיה נחמדים
אליה ומשום שהיא מצאה חן בעיני ממבט ראשון נורא רציתי לגשת
אליה ולהיות נחמד אבל גם התביישתי.
באותו יום הופיע לי גוש כבד מעל הלב אשר נמשך אליה כמו מגנט
לוחץ על צלעות בית החזה שלי כמאיים לפרוץ החוצה או לגרור אותי
אליה אחריו. בכל שיעור הייתי שולח אליה מבטים זריזים וקצרים
דרך עיניים מלוכסנות נזהר שאיש לא יבחין בהם. אחרי כל שיעור
הייתי קם ללכת אליה ולדבר איתה נעמד לוקח נשימה עמוקה ונעצר
חושש אפילו לעשות את הצעד הראשון לכיוונה.  עם כל יום שעבר גדל
והתחזק הגוש שבחזה כשהוא מושך אותי אליה בכוח מתגבר והולך עד
שיום אחד כבר לא יכולתי להתנגד לו. באותו היום נגשתי אליה ישר
אחרי הלימודים והזמנתי אותה לראות את עץ הזית הגדול שיש לי
בגינה. חשבתי שזה יעניין אותה שהרי ככה קוראים לה -אוליב. היא
באמת הסכימה לבוא אז הלכנו יחד הביתה רגלי כמעט ומרחפות מעל
לקרקע מרוב אושר. כאשר הגענו לגינה טיפסנו אל בית העץ וישבנו
שם. היה נחמד וכשאמרה שאפילו  ששמה הוא אוליב היא מעולם לא
ראתה עץ זית גדול כל-כך תחושה של גאווה מילאה את ליבי. המשכנו
לדבר עוד על זיתים, על עצים ועל צרפת. כשהתחיל להיות מאוחר היא
נעמדה ואמרה שהיא חייבת ללכת. אמרתי לה להתראות והיא התקרבה
אלי נשקה על לחיי ומיד הסתובבה ירדה בזריזות בסולם ורצה חזרה
לביתה. נשארתי לשבת מביט בילדה הרצה עוקב אחר צמתה השחורה
עטורת הסרט מתנופפת בעליזות אחריה. נשארתי כך יושב ומהרהר עוד
מספר דקות. התרגשתי קצת משום שזו היתה הפעם הראשונה שילדה
נישקה אותי וניסיתי לשחזר את התחושה שעברה בי באותו הרגע. וכך
עם המחשבה הזו ירדו-ריחפו רגלי במורד סולם בית העץ הפעם
האחרונה.
בבוקר שלמחרת ספרתי לחבורה שלקחתי את אוליב לראות את העץ. זה
לא עניין אף אחד מלבד בני שהביט בי באופן מוזר מעט. באותו הערב
בני בא אלי ויחד עלינו לבית הסודי שעל העץ כי היה לו משהו חשוב
לספר לי. כשהיינו למעלה הוא ניסה להראות לי קן ציפורים שהוא
גילה בתוך הארובה שעל גג הבית. נעמדתי על קצות האצבעות בכדי
לנסות להסתכל לתוך הארובה כשלפתע חשתי דחיפה קלה מאחורי.
איבדתי את שיווי משקלי ונפלתי מהבית למטה. אני לא זוכר את מה
שקרה מיד אחר כך אבל כשהתעוררתי בבית חולים אמא אמרה לי שעמדתי
על קרש רופף כשהייתי למעלה. נשארתי בבית חולים זמן רב ועברתי
שם תקופה לא קלה. אני עדיין זוכר את הרגע שהרופא ששיחרר אותי
מבית החולים ניסה להסביר לי בחביבות כי מעכשיו לא אוכל עוד
לקום או ללכת אלא רק לשבת ולהתגלגל על כסא מצחיק כזה עם
גלגלים.
שבוע אחרי שחזרתי הביתה בני ואוליב באו לבקר אותי. הם אמרו לי
שהם מרחמים עלי כי אני לא יכול לרוץ יותר. בכיתי. אח"כ הם הלכו
וראיתי שהם החזיקו ידיים כשהם יצאו מהבית. עקבתי אחריהם במבטי.
כשהם עברו את העץ התחיל לרדת גשם חזק. הם התכופפו והחלו בורחים
במהירות מהגשם השוטף. על רקע השתופפותם בלטה עוד יותר זקיפות
קומתו של העץ אשר עמד שם, אז כמו היום, יציב ושליו כנגד הטיפות
המכות בו.

מוקדש לאוליב