"בלה בלי בלו?!", פלט השועל בטון מתנשא כאשר חצה את כיכר
העיר.
בעברו השני של הכביש עמד לו שפנפן לבן ופרוותי שנעלב קשות.
כלב בעל שיני טרף חדות וריר הנוזל מזווית הפה החל רודף אחר
השועל הנבזי
"כך מתנהגים? ועוד כלפי יצורים פרוותיים וחסרי ישע שכאלה?"
הכלב, למרות היותו שחור, היה מסוג הכלבים שהיו מעין אבירים על
סוס לבן (רק שלו- לא היה "לבן" וגם לא סוס) שהיו באים לעזרתה
של עלמה במצוקה וכך היה.
השפן החביב, החל מסמיק עד שהפך ורוד לאחר שהכלב חזר ממרדפו.
לאחר שסיים להתבייש פלט צמד מילים לא ברורות:
"ביגמטי ביט..."
"סליחה?" שאל הכלב בנימוס לאחר מספר דקות של הרהור.
"בחטבו בופ" ניסה הארנב שנית אך לא הצליח להגות את המילים
כראוי.
"אתה צוחק עלי?" נעלב הכלב.
"לעי, ביט ביט בוט" אמר השפן כמנסה בשארית כוחותיו לאמור דבר
מה לכלב.
"אתה מתנשא עלי?!" צעק הכלב שהחל להאדים מרוגז.
השפן שהתייאש, גלגל את עיני השפן שלו בחוסר אונים והחל מתרחק
מן הכלב כשפניו הלבנבנות מופנות אליו,
כאשר הגיע לקצהו של הכביש הכלב כבר רייר מזווית הפה ושיניו
נראו חדות מתמיד, הוא ניסה תרגיל להרגעה שלימד אותו הפסיכולוג
אך ללא הועיל. הוא הרגיש כיצד הדם זורם במעלה עורקיו הישר אל
תוך ראשו.
עבר רגע קט עד שמצא עצמו רודף אחר כדור הפרווה השעיר הזה,
כמקודם כשניסה להצילו.
לפתע, משום מקום, הגיחה משאית עמוסה בתרנגולות אל מול הכלב
ו... בואו נאמר שלא כאב לו (יותר מדי).
השפן, שליבו נתעצב עליו עמד דקת דומייה לזכרו של הכלב והלך
לבדוק את ה- Chicks.
"שלום גברות" פנה אליהן.
אבל הן פלטו רק שטויות חסרות שחר וגם זה היה במקרה הטוב.
השפן, שגילה בינתיים שיש לו מחסור חריף באקמול, כשבינתיים
ובמקביל, מתפתח לו כאב ראש רציני מכל ה"קוווררר... קררר..." של
התרנגולות ומהיום המסעיר שעבר עליו, החל מאדים, אך הפעם לא
מבושה אלא מאותו דם שזרם במעלה עורקיו הישר אל תוך ראשו הזעיר
והפרוותי.
"די! אני לא יכול לסבול את זה יותר!" צעק.
התרנגולות השתתקו לרגע קט אך מיד המשיכו לקרקר בטון משועשע.

"אתן מתנשאות עלי?!"