הוא  ישב שם למעלה במרומי הפסגה האנושית והטיל שררה. הכל מוכרח
היה להתנהל בדרך בה האמין והוא לא נתן דעתו המפותחת לדבר מעבר
לכך. הוא האמין במשטר יחיד, דגל בהגיון נטול גינונים וראה בכל
דבר שלא התקבל על דעתו כחולשה ורפיון ידיים. והיה לו כוח רב
יותר מכפי שתיאר או האמין.
הוא חי במשך 30 שנה בחוסר מודעות מוחלט, הוסיף במלחמה העיקשת
ולא ידע מנוח. את תאבונו פיתם באין ספור הסברים הגיוניים שהסבו
לו תחושת שובע דמיונית ולא העלה בדעתו המשומנת שקיים חשש כלשהו
שיקרה לו משהו אחר. למעשה הוא חי לו במעין בועה לא חוקית
שמטרתה לא אחרת מאשר שליטה מוחלטת. קשה לומר שזה קרה בבוקר
בהיר אחד, מפני שהמסכן מעד בדרך ואפילו נפל לא אחת, אך אלא היו
נטולי יכולת שינוי של ממש. ניתן לפרט ולהבהיר שיאמר לזכותם שהם
בסופו של דבר הובילוהו אל המקום אליו הגיע. אך אם בכל זאת יש
להמציא משפט לשורה הראשונה אבחר לתאר זאת ולומר שהמסכן בסופו
של דבר הפסיד בקרב. הבעיה המרכזית הייתה, כאמור, החשש מאיבוד
השליטה. בהדרגה נחושה ובאסטרטגיה מתוחכמת אשר בהתהוותם הוא לא
היה מעורה כלל ואפילו לא ידע על קיומם, השליטה חמקה לו מבין
התאים והוא מצא את הקרקע תחתיו רועדת יותר מתמיד. הואיל והוא
ישב גבוה מאוד, הסחרחורת הייתה חזקה ומאיימת יותר. הוא לא הבין
מה קורה לו, הוא הרגיש שכל עולמו חרב עליו וכי בעוד רגע יאבד
את דעתו עליה שמר ואותה טיפח בקפידה במשך כל אותן שנים. בסופו
של דבר הוא נפל שדוד וחבול באופן קשה, או שכך נטה להאמין. משך
שנה שלמה הוא הילך סביב זיכרונות ושאלות לא פתורות ולא ידע
מנוח. אט אט למד להרפות והבין שהשליטה לא נתונה בידיו ולא בידי
איש וממילא אין בכלל על מה או על מי לשלוט, כך שזה מיותר.
בלילה רצוף הרהורים הוא שמע דפיקות בדלת ולא הבין מי זה עלול
להפתיעו בשעה כה מאוחרת. הוא ניגש לעבר הכניסה ונזכר שמזה זמן
רב לא ביקרו אצלו אורחים. מעברה השני של הדלת היא עמדה והביטה
בו בתוכחה מנצחת.
- את מוכרת לי מאיזה מקום
- אם היית מרגיש אחרת לא הייתי ניצבת פה מולך
- ובכל זאת, זכרוני מתעתע בי בגילי המתקדם, התואילי?
- אתה יותר חמוד ממה שזכרתי, ידידי היקר.
- את רק מבלבלת אותי יותר, למרות שאני מוצא שיש בך משהו מסקרן
ומאיים בו בזמן.
- ובכן, את הפרט הזה דווקא היית צריך להבין לבדרך לפני זמן
רב.
- אמת, חש לי הרושם שאנחנו מכירים היטב.
- אם יורשה לי לומר מבלי להגזים או להישמע מתנשאת, אבל אני
מכירה אותך קודם.
- האמנם, מהיכן?
- אתה יותר איטי ממה שאתה יודע, אבל זה גם ברור לי למה. עדיין
מוסיף ונלחם. טוב, אני משערת שזה פשוט תפקידך.
- את פולשת פה לטרטוריה לא לך חמודונת, היזהרי בלשונך.
- אני לא באתי לכאן כדי להתקוטט.
- למה, אנחנו נוהגים לעשות זאת לעיתים תכופות?
- יותר תכופות ממה שאתה מבין.
- מוזר למדי, אבל זה נשמע יותר מוכר ממה שיכולתי להעלות
בזכרוני.
- ובכן, מר מוח, נזכרת?
- אם אני המוח, אז מי את?
- אני היא גברת נפש, נעים מאוד.
- מה את בעצם מנסה להגיד לי?
- אני יכולה להיכנס?
- רגע.. עדיין לא!
- טוב, שיהיה כך. אני למדתי שאתך אני לא מתווכחת מלכתחילה אז
מכאן ניתן רק להמשיך הלאה. למרות שאני מוכרחה לומר שאני מעט
מאוכזבת.
- ממה את כבר מאוכזבת?
- ובכן, אני מעלה אנקדוטות שמין הראוי שאתה היית מעלה, במעמדת
ובתפקידך.
- ההתנשאות שלך לא לטעמי, היזהרי לך.
- אני מתנצלת, באיזשהו מקום זה בלתי נמנע,אתה מבין שאחרי הכל
הייתי מקופחת 30 שנה וכעת יש בי מטענים שליליים כלפיך.
- באיזשהו מקום אני מקבל ומסכים. אבל אין כניסה למתחמי. מה את
רוצה?
- אתה רואה, אי אפשר לדבר אתך ועכשיו אני שוב אאלץ להחזיר לך
מפני שמכאן והלאה אין ויתורים.
- מה שוב אמרתי?
- אני מנסה לעשות פה משהו ובלתי עזרתך לא ילך לי.
- אנא המשיכי...
- אז ככה - הואיל ואתה כבר הגעת למסקנה שאני יותר חשובה ממה
שחשבת ויותר חזקה ממה שהאמנת, אז מכאן נוכל להסכים על חלוקה של
חצי חצי בשוויון מוחלט.
- באת לקבל ממני אישור לעסקה ואת מכניסה זאת למעטפת במסווה של
שוחרת שלום? אל תמעיטי בערכי. אל תשכחי שאני הייתי בפסגה 30
שנים ו..
- ונפלת.
- אמת, אבל אני עדיין לא מוכן לתת לך את מה שאת מבקשת ואולי רק
משום שאת מבקשת זאת.
- אני מנסה לעזור פה לשנינו, כדי שנוכל לשרוד מבלי להיפגע.
- יפות הן מלותייך ומעבירות בי רטט נעים שאני לא מוכן לוותר
עליו, עם זאת אני לא מוכן לעסוק במספרים כשמדובר ביכולותיי.
- אז מה אתה מציע?
- שנניח לדברים להתנהל כפי שהם מתנהלים מאליהם אך לא ננתק קשר
כדי שאיש מאתנו לא ילך לאיבוד.  
- אתה רוצה לקפוץ אלי לקפה?