הרץ השחור דילג לו מעל שורה של משבצות שחורות, והתיישב מעל אחת
מהן. "שח", אמרה הדמות שלה הייתה שייכת היד שהחזיקה את הרץ.
נשענתי אחורה ובחנתי את הדמות. שיער שחור כהה ועיניים חומות
עמדו בניגוד מוחלט ללובן פניו. שמו, על פי תג השם שלו, היה
מיכאל. בוודאי עולה מאוקראינה, ניחשתי על דרך השלילה. לא יכול
להיות צבר, מראהו היה סלאבי מדי. לא יכול להיות מרוסיה, משחקו
היה הרפתקני מדי, משוחרר מדי. רוסים לא מיטיבים להשתמש בפתיחה
האנגלית. הוא פתח פתיחה אנגלית מושלמת, ופיתח כלים בצורה יפה
מאד, על אף שניסיתי להכשילו. אני שונא לשחק בכלים הלבנים. כשרק
התחלתי לשחק, בגיל ארבע, חשבתי שהכי טוב "להיות בלבנים", כי אז
אני יכול להיות הראשון. היום אני מעדיף את השחורים. ככה אני
מקבל את זכות התגובה למהלך הראשון, ובעצם אני הוא זה שמחליט
מתי לקחת יוזמה. לפעמים עדיף לחכות שהיריב יעשה שגיאה, כפי
שקרה הרגע. התכנית שלי הייתה מושלמת. הקרבת מלכה, ומט בארבעה
מסעים. עם זאת, היה משהו בעיניו שגרם לידי לקפוא בדרכה אל
המלכה. מעין זיק של ניצחון שעצר אותי. בחנתי שוב את מצב הכלים.
הייתי רחוק מרחק חמישה מסעים ממט, או, אם לא יקבל את קורבן
המלכה, מרחק שלושה מסעים. אלא אם כן... פתאום ראיתי את זה. אם
אקריב את המלכה, הוא יוכל לכפות מט בלתי נמנע בשני מסעים. זו
הייתה תכנית חובבנית, שרק תאט אותי במסע כדי לבלום אותה, ובכל
זאת כמעט נפלתי בה. עם זאת, זה היה סימן שמיכאל לא ראה את
התכנית שלי, אחרת לא היה נוגע ברץ. הזזתי רגלי אחד צעד אחד
קדימה. מבע של אכזבה ניכר על פניו. לאחר מחשבה הוא הזיז פרש
אחד, מתוך תקווה לטמון לי מלכודת נוספת, הפעם במרכז הלוח.
בחנתי את הלוח. ייקח לו כשמונה מסעים, זה יהיה מאוחר מדי.
הסעתי את המלכה וצפיתי כיצד הוא מקבל את הקורבן. שום חשדנות,
מבחינתו, לא ראיתי שהמלכה בסכנה ורציתי להגיע למט בשלושה
מסעים. רק מסע מאוחר יותר, כאשר הסעתי את הצריח קדימה, ניכרה
הבנה על פרצופו. בשלב הזה היה המט בלתי נמנע, רחוק רק שלושה
מסעים. הוא שלח ידו אל המלך והשכיבו על הלוח. בשפת השחמטאים,
הפירוש הוא אחד: "היית טוב ממני הפעם. אני כבר לא אנצח, או
אכפה תיקו. אני אפסיד. אני נכנע וחוסך לעצמי את הבושה שבמט".
חייכתי כשהוכרזתי מנצח. אליפות שלישית ברציפות, חשבתי. אבל
הפעם זה היה קרוב למקום שני. התחלתי לשחק מכנית, ללא תשומת לב.
רואים עלי שאני לא עובד עם מאמן או מורה. מיכאל קם ללחוץ את
ידי. "משחק טוב", אמר. "תודה, גם אני חושב שזה היה משחק טוב
במיוחד. כל הכבוד לך. אתה עולה מאוקראינה?", שאלתי. הוא הנהן:
"איך ידעת?". עניתי לו שזה היה ניחוש מוצלח, לחצתי שוב את ידו
ונפרדתי ממנו.
בדרך למכונית של אבא עצר אותי קול נשי. "סליחה? אתה דורון?".
הקול הנשי היה שייך, כדרכם של קולות נשיים, לאישה, במקרה הזה
צעירה למדי. סקרתי אותה. כבת 17, שיער חום מסודר היטב בתספורת
קארה שיצאה מהאפנה מזמן, סרפן שחור מעל לחולצה לבנה וגרביונים
שקופים, שכיסו על גוף דקיק, חזה קטן ורגליים ארוכות אך דקות
מדי. העיניים היו ירוקות ומלאות הבעה, ועל הפרצוף היו מפוזרים
להם נמשים בצורה אקראית למדי. בסיכום הכללי, מראה היה מעניין
מספיק על מנת שתיחשב ליפה. "כן, זה אני", עניתי בכובד ראש
פתאומי, לאחר שהבנתי שאני בוהה בה. "אני אולגה, כרגע זכיתי
באליפות המקבילה לנערות", חיוכה, חיוך ניצחון, הבזיק לפתע,
והאיר את פניה. נראה היה לי שהיא לא חייכה הרבה, למראה חיוך
קמצני זה, אולם חיוכה היה יפהפה והאיר את פניה באור מיוחד. אם
לשפוט לפי המראה, היא הייתה מיוחדת מאד. "מזל טוב", חייכתי,
עיניי יורות שאלות. לא תיארתי לעצמי שהיא באה להשוויץ שזכתה
באליפות הנערות. אז מה היא רוצה, בעצם? עם זאת, נהניתי
מהנוכחות שלה. היא שידרה חמימות מאופקת כזאת, כמו של תנור
חימום ישן. היה צריך להיות ממש לידה כדי להרגיש את החום, אבל
כשמרגישים אותו, הוא ממלא אותך. היא חייכה והוסיפה: "הייתי
רוצה להתחרות מולך פעם. טורניר של הטוב משלושה?". היא גלגלה את
ה-ר' הראשונה שבמילה "טורניר", אבל רק אותה, מבטאה היה עדין
מאד. חייכתי, היצר השוביניסטי והביטחון העצמי המופרז שלי מנחים
אותי, ויריתי: "בובי פישר היה מוכן לשחק מול כל שחמטאית
בחיסרון פרש, את יודעת? אני אולי לא בובי פישר, אז נוותר על
החיסרון פרש, אבל אני מוכן להתמודד מולך בכל יום". היא נפגעה,
זה היה ברור. פניה היו בבואה מדויקת של תחושתה. הגאווה שחשה
בשל ניצחונה עומעמה עכשיו, והיא סיננה בשקט: "אין בעיה. מחר,
באולם השחמט העירוני, בשעה ארבע". אישרתי ורצתי אל האוטו, אבא
כבר מחכה.

השעה הייתה חמש וחצי, ועדיין היינו במשחק הראשון. לא חשבתי
שייקח לי כל כך הרבה זמן לנצח. אני לא שחצן, אבל אני משחק שחמט
מאז שהייתי בן ארבע. למדתי בעל פה את כל המשחקים הגדולים,
וידעתי להשתמש במלכודות שבהם. זכיתי בעשרות אליפויות. כל
ההתייחסות שלי לחיים הייתה במונחים של שחמט: אסטרטגיות
והקרבות, התקדמות ונסיגה, פיתוח כלים ולגיזה. הפעם האחרונה
שהפסדתי משחק הייתה לפני 5 שנים. הייתי מועמד לזכייה באליפות
הארץ, ובתחרויות בינלאומיות כבר יצא לי לסיים חמישי. לא הצלחתי
לראות איך אולגה, שחמטאית אלמונית שזכתה באליפות קריית חיים
לנערות פעם אחת, תנצח אותי. אבל היא התבררה כיריבה קשוחה
משחשבתי. משחקה היה מגוון: רגע ממושמע ורגע מתפרץ, מפתיע
והרפתקני. למרות הכל, הצלחתי לגבש תכנית די טובה. אם רק לא
תזיז את הפרש במסע הבא, אוכל לכפות מט ודאי בעשרה מסעים, לא
חשוב מה תעשה. היא הביטה בלוח זמן ממושך. לבסוף נעה ידה, עברה
מעל הפרש ונחתה על המלכה, מניעה אותה באלכסון ארוך. "מט", אמרה
בקול כמעט בלתי נשמע. הסתכלתי בלוח, המום.

את שאר שני המשחקים ניצחתי בקושי וניצחתי בטורניר, אבל ההלם על
ההפסד הראשוני ליווה אותי. היא התרשמה מאד משני הניצחונות,
ואמרה לי שיש לה עוד מה ללמוד, אבל אני בקושי שמעתי. משחקה היה
מאתגר, מיוחד, שונה. רציתי אותה באותו רגע כל כך. אהבתי את
החמימות שהיא השרתה עלי, אהבתי את חיוכה, שהבזיק לעיתים יותר
רחוקות ממה שדימיתי לעצמי כשראיתיה בראשונה, אהבתי את המשחק
שלה. היא הייתה משב רוח רענן. הצד השחמטאי שבי אמר לי שיש
להמתין, קודם כל לפתח כלים, ורק אחר כך לתקוף בשביל מט. "אתה
בכלים הלבנים", לחש לי השחמטאי שבי, "היוזמה שלך, בין אם תאהב
את זה ובין אם לא". פניתי אליה: "אולגה, רוצה לעשות את זה שוב?
לא בשביל התחרות, רק לשם האימון?". פניה ניאורו, היא חייכה
ואמרה שהיא תשמח. קבענו למחרת אצלי בבית.

הימים עברו וחלפו להם, ואולגה ואני היינו משחקים כמעט מדי יום.
היא השתפרה מרגע לרגע, וכך גם אני. היא הייתה שחמטאית טובה
מאד, ומצאתי את עצמי מפסיד יותר מפעם אחת, ונהנה מכך. עד שיום
אחד הצד השחמטאי שבי אמר לי, שהגיע הזמן להנחית את המהלומה
הסופית. "תקריב את המלכה , והיא שלך. מט במסע אחד". חייכתי
אליה את החיוך המקסים ביותר שלי, רכנתי אליה ונישקתי אותה מבעד
ללוח. ידה המופתעת נחתה על הלוח, והפילה איזשהו חייל. אחר כך
התרוממה והקיפה את כתפיי בחיבוק, כששנינו אמרנו בנשיקה את מה
שרציתי לומר במילים. לאחר כמחצית השעה, כשרכנו לסיים את המשחק,
גיליתי שהחייל שנפל היה המלך שלי.

בחודשיים הבאים נהניתי כפי שלא נהניתי בחיי. היינו הולכים ביחד
לכל מקום, ונראינו כמו דמויות מסרט הוליוודי מתקתק. היינו
צעירים, ולמדנו מהי אהבה ביחד. דבר אחד הפריע לי בהרמוניה
המושלמת הזו. הצד השחמטאי שבי לא הפסיק ללחוש לי שזהו רק שח,
לא מט, שעוד לא ניצחתי, שמשהו לא נראה לו. לראשונה מאז שגיליתי
את הצד הזה התעלמתי ממנו. נעלתי אותו עמוק בפנים, במטרה שלעולם
לא יצא, לפחות לא בנושא הזה. בעיני זה לא היה עניין של ניצחון
או הפסד-שנינו מנצחים. זו לא תחרות שבה היא רוצה לצאת ממערכת
היחסים ואני כופה אותה עליה, אז אין כאן מנצחים ומפסידים.
ההסבר שמצאתי להתנהגותו של ה"אני-השחמטאי" הייתה שאהבה היא דבר
מורכב מדי בשביל לנסות ליישמו על לוח שחמט, והשחמטאי שבי,
שמכיר רק משחק של ניצחון והפסד, לא מצליח להפנים את המצב החדש.
ככה זה. לאחר שנים שהתרגלתי לחשוב דרך השחמטאי שבי, יהיה נחמד
לחשוב דרך הלב פעם אחת.

חודשיים הייתי בתוך מערכת היחסים הזו, והכל נראה כל כך יפה.
הייתי מסתכל על העולם ורואה אותנו, והעולם נראה כל כך יפה. ערב
אחד טיילתי בפארק. היא נשארה בבית ללמוד לאיזו בחינה, ומצאתי
את עצמי מתגעגע אליה. זה היה ערב יפה במיוחד, ורציתי לחלוק
אותו ביחד. הנה, שם, זוג מבוגר הולך חבוק. היא בלונדינית, עם
כמה קמטי צחוק מסביב לעיניים, מתרפקת עליו. הוא גבוה, שיער חום
בהיר מתולתל, ממושקף ושמנמן. כמה הייתי רוצה שנהיה ביחד הערב,
חשבתי, חבוקים כמו הזוג הזה. או אולי אפילו מתנשקים, כמו הזוג
ההוא שם, הוא, נמוך, עם פניו אלי, שיער שחור קצר מסורק בשביל
לצד, והיא עם גבה אלי, רגליים דקיקות, שיער חום בתספורת קארה
נופל על פניה. הזוג הזה כל כך מזכיר אותנו, חשבתי. חוץ מהגובה,
מכאן הוא נראה כמוני, והיא, היא ממש דומה לאולגה מאחור. ממש
דומה. הרבה יותר מדי דומה. הם שוברים את הנשיקה והיא מסתובבת.
דמיון מחליא בין שתיהן. זו היא. היא מבחינה בי, ואני רואה איך
פניה מלאות המבע מתמלאות צער. איך להגיב? הלב שלי ישב חרישי
ודומם בשבריו. שום עצה, שום כלום. מתוך הרגל פניתי לשחמטאי
שבתוכי, הוצאתי אותו מכלאו, טלטלתי אותו. "איזה עצה יש לך לתת
לי? מהר, מה לעשות? איזו אסטרטגיה לנקוט?". השחמטאי שבתוכי
השתחרר מהטלטול, איבק את עצמו, נתן בי מבט מאשים ומשך בכתפיו.
בפנים, יכולתי כמעט לשמוע אותו אומר לי בקולה, כמעט בלתי נשמע:
"מט".