"תסתכלי, ציפור מתה!", אומרת בלונדינית אחת ומצביעה לשמיים.
הבלונדינית השנייה מסתכלת למעלה ושואלת: איפה? איפה?". הוא
היחד מבינינו שצחק, ולא סתם צחק, פשוט נשפך על השולחן. פעם
אחרונה שאני יוצא איתו לדאבל-דייט. אני יודע שאמרתי את זה כבר
הרבה פעמים, אבל הוא הבטיח לי שהפעם הוא לא יספר בדיחות על
בלונדיניות. זאת שהוא יצא איתה כמעט נתנה לו סטירה, ואז תקעה
במורן שלי מבט שהראה לי שהיא לא בדיוק התלהבה לצאת לפגישה הזו
מראש, ועכשיו בטח לא. בעקבות המבט של הזאת, מורן, שהייתה בעצמה
בלונדינית, ועוד טבעית, לחשה לי באוזן שכשנגיע הביתה אנחנו
צריכים לדבר. כמובן שזאת הייתה פעם אחרונה שהוא ראה את הזאת,
הוא אף-פעם לא מחזיק יותר מפגישה אחת. ואחרי כל פעם אני אומר
לו: "שמע יוסי, זה לא ילך לך ככה. או שתפסיק עם הבדיחות
בלונדיניות האלה או שתגמור זקן ורווק עם מלא חתולים. תסתכל על
עצמך שנייה- אתה נראה טוב, אתה אתלטי, וגם בתחומים אחרים, אם
אתה מבין אותי, אין לך בעיות בכלל. אבל יש איתך בעיה אחת-
הבדיחות האלה. אם לא תפסיק איתן אף אחת לא תרצה אותך בחיים".
אתם באמת צריכים לראות אותו. הוא גבוה,  שרירי, אחד מהאצנים
הכי טובים בארץ. אם אתה צריך משו מהסופר, אתה נותן לו רשימה
והוא אצלך בחזרה תוך שתי דקות עם ידיים עמוסות בשקיות ניילון
עם ציור של פרה אדומה עליהן. הבעיה איתו זה הבדיחות. כל
ההפחדות שלי לא עוזרות בכלל, ואיכשהו כל אישה שהוא פוגש נעלבת
נורא בקלות, ובמיוחד מבדיחות על נשים מטומטמות.

כשהגענו הביתה מורן הושיבה אותי על כיסא ונעצה בי מבט משתק.
מבט של "אתה הרי יודע מראש שאני צודקת עוד לפני שאני מתחילה
לדבר, אז אל תנסה אפילו".
"מה?" שאלתי.
"זה בקשר ליוסי, זה לא יכול להימשך ככה".
"מה זה ככה? מה כבר קרה עם יוסי?"
"אני לא יכולה לסבול אותו יותר עם כל הבדיחות הגזעניות שלו".
"אבל בלונדיניות זה לא גזע", חייכתי. היא לא חייכה בכלל. פשוט
המשיכה להסתכל עליי.
"זה עדיין ממש מעצבן. אתה חייב לבחור- או אני או הוא".
"מורן..."
"עכשיו".
"מורן... את יודעת שאני חולה עלייך, אבל אני מכיר את יוסי עוד
מכיתה ב'..."

כבר בערב היא לא הייתה. עוד אחת שיוסי הרס לי איתה, והפעם זה
היה ממש רציני. "מי שלא רוצה את החברים שלי לא רוצה אותי",
חשבתי לעצמי. אפילו שאמרו לי פעם שיש חוק כזה שקלישאות אף-פעם
לא נכונות.

נפגשנו למחרת בבית-קפה. אני הזמנתי אספרסו והוא הזמין שחור.
"יש לי בקשה אליך", אמרתי לו. "סע אחי", הוא ענה ודפק חיוך מלא
בשיניים לבנות בוהקות. "אני צריך שתפסיק עם הבדיחות בלונדיניות
האלה, והפעם זה לא רק לטובתך". "אז לטובת מי?", הוא שאל.
"לטובתי. מורן עזבה אותי בגלל השטויות האלה שלך, ואולי היא
תחזור אם תפסיק". "עזוב אותך ממנה", הוא אמר ונתן לי צ'פחה
קטנה ומעצבנת כזאת. "היא לחוצה כמו טמפון, ואם כבר הזכרנו
טמפונים אז מלצרית בלונדינית אחת באה לרשום הזמנה ומגלה שיש לה
טמפון ביד במקום עפר...", "די, על זה בדיוק אני מדבר איתך!",
קטעתי את הבדיחה שלו בדיוק באמצע, "זה לא מצחיק! אני לא מבין,
יוסי, מה יש לך בכלל מבלונדיניות?", שאלתי אותו. כשהוא ענה לי,
משהו בו השתנה. היה לי ברור שהוא מדבר ברצינות, בפעם הראשונה
מאז שהכרתי אותו. "תראה, כשההורים שלי גרו באפריקה היו להם
אדונים לבנים, בלונדיניים. ההורים שלי עבדו בשבילם שנים, עז
שהם חלו והבני-זונות הלבנים האלה אפילו לא עזרו להם לקנות
תרופות. שניהם מתו ואני גדלתי שם ואז עליתי לארץ. עכשיו כשאני
לא עובד יותר בשביל לבנים מפגרים הדבר הכי קטן שאני יכול לעשות
זה לצחוק להם בפרצוף כאילו אין מחר, ותאמין לי שיש מספיק על מה
לצחוק". לא ידעתי מה לענות. מה שיוסי אמר אפילו היה קצת
הגיוני, לא משהו שמצפים לשמוע מסתם כושון מטומטם.