לאחרונה יש לי משיכה בלתי מוסברת לעמודים. כן, עמודים. זה מאוד
משונה להיות במשיכה תמידית לדבר כמו עמוד. מצד אחד זה הגיוני:
עמוד הוא גדול, הוא יציב, אפשר להיתלות עליו ובכלליות הוא מאוד
פאלי. אבל הבעיה הזו שלי הגיעה למימדים מטרידים עם הזמן, בעיקר
בשל העובדה שאני נמשך לכל עמוד שהוא. זה כולל עמודי חשמל,
עמודי תמרורים, העמודים של הרמזורים, עמודים שמחזיקים
כתובות-אש בנוער העובד ובצופים, מאות העמודים של הספר שאני
קורא כרגע, עמודות במבחנים במתמטיקה, אנשים שסתם עומדים ברחוב
וגם עוגיות עמודי.
אני יודע שזה עוגיות עבדי, אבל פעם חשבתי שזה עמודי ונקשרתי
אליהן נורא ועכשיו קשה לי לצאת מזה!
זה מקשה עלי לצאת לדייטים. רגע אחד אני עסוק ברגל של הדייט שלי
מתחת לשולחן, ופתאום אני מתחיל לשחק עם הרגל של השולחן עצמו.
זה קרה לי בכמה מסעדות ואני אומר לכם שלכל שולחן יש את האופי
שלו. ב"אודיאון", למשל, הרגל של השולחן ממש נגעה בי חזרה.
ישבתי שם איזה 20 דקות ומיששתי אותה והיא מיששה אותי. היה מאוד
מספק. זה נורא הבהיל את הבחורה שיצאתי איתה והיא ברחה משם
בצעקות שאני משוגע.
זה גם מפריע לי ליצור קשרים חברתיים. זה התחיל כשישבתי פעם
בתחנת רכבת וראיתי מישהו קורא עיתון. אז חיכיתי שהרכבת תתקרב
לתחנה ושאלתי אותו באיזה עמוד הוא. אני אפילו לא זוכר מה
התשובה שהוא נתן לי, כי ישר חטפתי לו את העמודים ורצתי לתוך
הרכבת.
והקטע הוא שאני חושב שזו המשיכה האחרונה שתהיה לי אי-פעם. יש
לי אותה כבר חצי שנה, שזה הרבה יותר מהמשיכה שהיתה לי
לרמקולים, או למסכים, או למשקפי שמש, לתנורי גז, למקררים,
למנעולים, לקלסרים, לעכברי מעבדה, לטפטים, כיסאות, כיסים,
כומתות, חתולים עזובים, שולחנות כתיבה, מזרקים, כובעי-טמבל,
אזרחים חפים מפשע, אזרחים לא-חפים מפשע, תנים, תנינים,
תני-נאי-נאי, פתקים כאלו שלוקחים למכולת, לוחות שנה,
מיקרוסקופים, אחראי משמרת, לוחות שעם, לוחות מחיקים, לוחות
ברזל גדולים, לוחות ברזל קטנים, אצנים, הלפיד האולימפי, נהר
הירקון, טוויטרים, אצבעות שוקולד, גלגלים, קנקנים, קטקטים,
פק-פקים, עזרה ראשונה נפשית, הפרסומות של עזרה ראשונה נפשית,
המוקדניות של עזרה ראשונה נפשית, הטלפון של עזרה ראשונה נפשית,
עזרה, עזרא, חיים, דויד מהמכולת והעוזר שלו שלומי, צה"ל, צד"ל,
מזגנים, עסקנים, קלקרים, ארנקים, הפסדים בבורסה, עליות מדד
הדאו-ג'ונס, דאודורנטים, אפטרשייבים, סלוטייפ, מסגינטייפ
ואיזולירבנד.
הפסיכולוג שהיה לי טעם שאני חסר ביטחון עצמי ושאני נקשר מהר
וחזק מדי לדברים שנותנים לי ביטחון. הוא הסביר לי שלוחות
מחיקים גורמים לי להרגיש בטוח בהחלטות שלי, כי אני כאילו יכול
לשנות אותן בכל מצב. נהר הירקון גורם לי להרגיש בטוח כי יש מים
במרכז הארץ אז האקוויפר לא באמת יבש. עכברי מעבדה גורמים לי
להרגיש בטוח ברפואה המודרנית. על דויד מהמכולת הוא לא הסביר
לי. על עמודים קל להגיד אותו דבר. הם יציבים וחזקים וקשיחים,
אז אני מרגיש בטוח לידם. פעם גם הייתי דופק בהם את הראש חזק.
ככה סתם. הייתי הולך ברחוב, רואה עמוד ובום! דופק בו ת'ראש.
היה מגניב, עד שיום אחד התעלפתי בחוף הים אחרי ערב מלא עמודים
והתעוררתי באמצע הלילה ולא היה מסביבי שום עמוד. נכנסתי לקריז,
התחלתי לנסות ולדפוק את הראש שלי בעמודים דמיוניים. עשיתי את
זה הרבה זמן והתכנסה מסביבי קבוצה גדולה של רוקרים צעירים שעשו
אותו הדבר. אחרי שנרגענו קצת אחד מהם אמר שאני גאון ושלא צריך
מוזיקה בשביל לעשות הד-באנגינג. אז זה הכה בי, שכנראה אני קצת
לא בסדר וצריך לטפל בזה, אז הלכתי מיוזמתי לפסיכולוג.
אבל הפסיכולוג היה גבוה ורזה כזה.. נראה כמו עמוד, אז כל
הסשנים שלנו נגמרו בכך שבלי לשים לב דפקתי לו ראסיה לראש.
בהתחלה לא היה נעים, אבל שמתי לב שהוא היה שוכח לגמרי שלא
שילמתי לו אחרי הראסיה, כי הוא היה מאבד הכרה לשעה, אז השתמשתי
בזה כדי לחסוך קצת כסף. את מה שהצלחתי לחסוך השקעתי במניות של
חברת החשמל כדי שיבנו עוד עמודי חשמל, וסחבתי מפינת רחוב את
העמוד של תמרור עצור שהיה שם, שמתי אותו אצלי בבית ודפקתי בו
ת'ראש לבד ולפעמים יחד עם החבר'ה שפגשתי בחוף הים.
בקיצור, אני רוצה לוודא שאתם מבינים את המסר: תעשו מה שבראש
שלכם! אפילו אם זה עמוד. אל תדפקו חשבון לאף-אחד. תדפקו ראש
בעמוד.
בום! |
