שעתיים לפני שתום היה אמור לנסוע לשדה התעופה, איה הלכה לכיוון
הבית שלו עם שקית גדולה וצבעונית ביד. היא לא האמינה שהגיע
הרגע שבו היא צריכה להיפרד מתום. יש כל כך הרבה דברים שהם
עדיין לא דיברו עליהם וכל כך הרבה דברים שהיא רוצה לעשות איתו
ועוד לא הספיקה. היא הכינה לו אלבום כזה שהיה עטוף בכחול והיה
כתוב עליו באותיות לבנות "לתום באהבה", אפילו שהיא ידעה שתום
בטח יגלגל את העיניים שלו ויחבק אותה ואז יגיד "אוף איה, את
כזאת בת לפעמים שזה משגע אותי!" והיא שנאה שהוא אמר את זה,
לפחות הוא לא יצחק כמו שיובל התפוצץ מצחוק כשהיא הראתה לו את
האלבום. "את כזאת נקבה איה, מה זה כל הקיטש הזה?". באלבום היו
הרבה תמונות של כל החבר'ה עייפים ומאושרים בטיול השנתי,
מלוכלכים ומאושרים בל"ג בעומר, שיכורים ומאושרים במסיבה הענקית
אצל יובל וכמה תמונות של איה ותום ביחד, מאושרים. ליד התמונות
איה הדביקה גם כמה כרטיסים שהחברים כתבו עליהם ברכות. "אחי,
תחזור מהר, שומע?! שנוכל שוב לשתות ככה." כתב יובל ליד התמונה
מהמסיבה. איה גם הדביקה כרטיסים מההופעה האחרונה שהם היו בה של
הלהקה שתום אוהב ואת המילים לשיר שהוא הכי אוהב בעולם.
איה הביטה בשעון שעל ידה הימנית. עוד קצת פחות משעתיים ותום
כבר יהיה בדרכו למקום החדש שלו, לארץ החדשה, בית הספר החדש
והחברים החדשים. בלי איה, החברה שלו שהוא כל כך אוהב, ואיה
תישאר כאן בלעדיו, בלי תום החבר שלה שהיא כל כך אוהבת. היא
המשיכה ללכת לאט ובזהירות, כאילו מנסה להאט את הזמן, לדחות את
הרגע בו תאלץ להגיד לו להתראות. איה ידעה בדיוק איך היא רוצה
להיפרד מתום אבל כמו שהיא מכירה את עצמה בחודש האחרון - מאז
שתום סיפר לה שהוא עוזב, היא ידעה שלא תוכל לעמוד בזה ולא תוכל
להגיד את כל מה שרצתה לומר לו והיה לה חשוב שידע. היא ידעה שאם
היא תתחיל לדבר, הדמעות שזלגו מהעיניים שלה בקביעות מדאיגה
לאחרונה, יתחילו שוב לחנוק לה את הגרון ולהציף לה את העיניים
והיא לא רצתה שתום יראה אותה ככה וחוצמזה, איה לא בוכה. אז היא
כתבה לו מכתב והדביקה אותו בדף האחרון של האלבום, על דף בצבע
תכלת בעט כחול כהה.
"תום שלי, אני לא רוצה להיות יותר מידי טראגית. אני יודעת
שבעוד שנתיים נסתכל אחורה ביחד ונצחק שבכלל היינו כל כך עצובים
מהמעבר שלך. אבל בכל זאת, אתה יודע שאני לא יכולה להיות מאושרת
עכשיו. ואני מנסה להיות, כמו שאתה רוצה, אני מנסה לעצור את
הדמעות שפתאום זולגות לי בכל פעם שאני חושבת על התחלת הלימודים
בלעדייך, על המסיבות שלא תהיה איתי בהן, על כל הסרטים שלא נראה
ביחד וכל החוויות שאני יעבור בלעדייך וזה כל כך מוזר לי תום,
כי אתה יודע שזה לא מתאים לי וכמו שאתה תמיד אומר - חוצמזה,
איה לא בוכה. ואני באמת משתדלת, אפילו שזה קשה לי כי בשבילך
תום שלי - עד הירח ובחזרה. פעמיים. זה לא משנה לי בכלל אם אתה
גר מרחק הליכה של רבע שעה ממני או מרחק טיסה של שתיים עשרה
שעות - אני אוהבת אותך גם רחוק וגם קרוב. אני אוהבת אותך איתי
ואוהבת אותך גם כשאתה לא ובגלל זה תום, אני לא מתכוונת להפסיק
לחשוב עליך בשנתיים האלה. אני לא מתכוונת לוותר עלינו כל כך
בקלות, לא בגלל המרחק. ואני יודעת שאתה מרגיש בדיוק אותו הדבר.
אני יודעת שאמרת לי לא להבטיח דברים שאני לא אעמוד בהם ושאמרת
שבטח עוד חצי שנה אני אתקשר אליך ואספר לך על מישהו אחר שאני
יוצאת איתו. אני לא מבטיחה הבטחות שווא. אני אומרת לך תום, אני
אוהבת אותך. אני יודעת שאתה אוהב אותי וביחד - נצליח להתגבר על
המרחק, כמה שזה נשמע דביק. אל תשכח אותי. אוהבת כל כך, איה."
איה התקרבה לדלת הבית של תום והניחה את השקית על הרצפה ליד
הכניסה. היא דפקה פעמיים בדלת ומשלא נשמעה תשובה, לקחה את
השקית ופנתה לחצר הקדמית שם ישב תום עם אוזניות על אוזניו.
"איה!" תום קרא כשראה את איה מתקרבת בביישנות לעברו. הידיים של
איה רעדו כשתום קם וחיבק אותה חזק חזק עד שהיא הרגישה שוב איך
הריאות שלה נמחצות תחת ידיו החסונות של תום והיא צריכה להתאמץ
חזק בכל נשימה. "מה קורה?" תום שאל באדישות ואיה חייכה חיוך
מאולץ והגישה לתום את השקית. "אחלה. בערך. זה... זה משהו קטן
מהחברים וממני." תום הוציא את האלבום מהשקית. "חחח, מה זה?"
תום גיחך ובפתח את האלבום. "סתם כמה מזכרות מאיתנו. ויש גם
מכתב ממני מאחורה. תקרא אותו אחר כך, טוב?" איה חייכה והתיישבה
על הכיסא הלבן. "איה, את כזאת בת לפעמים שזה הורג אותי! אני לא
מאמין שהשקעת ככה, איזה חמודה!" תום צחק ושם את האלבום בתיק
שלו.
הם ישבו ביחד, דיברו, צחקו ועשו דברים שזוגות עושים, עד שאמא
של תום יצאה החוצה. "תומי חמוד, יאללה, זזים תוך עשר דקות. הכל
מאורגן לך?" היא שאלה בדאגה של אמא אמיתית. "כן! אווף! כבר
אמרתי לך שכן..." תום קם ולקח את התיק על גבו. אמא של תום קרבה
לאיה והחזיקה לה את היד. "אז מה חמודה, תהיי בקשר? אני בטוחה
שתום יתגעגע אליך מאוד. כולנו נתגעגע אליך חמודה." והיא חיבקה
את איה ונשקה לה על הלחי. תום סימן לאמא שלו עם העיניים והיא
נכנסה בחיפזון חזרה אל הבית הריק.
"אוף תום, אל תלך..." איה קמה ונעמדה קרוב לתום עד שיכלה להריח
את ריח השיער החפוף שלו ולחוש את הזיפים הקטנטנים שצמחו לו על
הפנים. "די איה, כבר דיברנו על זה לא? תוך חצי שנה אני פה
בביקור ואני מתקשר איך שאני מגיע. בואי ניפרד יפה עכשיו וזה
יעבור ככה מהר, את תיראי." תום נשק לשפתיה המתוקות של איה והם
התחילו לצעוד יד ביד לשער החצר. "איה, אני אוהב אותך, את
יודעת." תום ואיה עמדו בשער החצר. תום ניסה להביט בעיניה של
איה אבל הן כמו חיפשו משהו על הרצפה. "איה, די תסתכלי עלי" תום
ניסה להרים את סנטרה של איה והיא התעקשה להותיר אותו מביט מטה.
"נו איה באמת, תפסיקי" תום התכופף ואיה שתקה. הוא תפס את
הלחיים שלה בשתי ידיים ובכוח הרים את פניה אליו. הוא הביט אל
תוך עינייה ופתאום ראה דמעה גדולה ונוצצת זולגת על הלחי
השמאלית שלה. "מה זה איה? את בוכה?" תום חייך. "איזה חמודה,
אבל די, תפסיקי." הוא ניגב את הדמעה באצבעו ומיד אחריה זלגה
אחת נוספת על הלחי השנייה. תום ניגב גם אותה ושוב, זלגה מיד
אחריה אחת נוספת. "נו איה די, באמת, אל תהיי עצובה." תום ביקש
ועשה פרצוף של כלב עזוב והדמעות החלו לזלוג במהירות. "אני לא
עצובה וחוץ מזה, אני גם לא בוכה" איה ניגבה את הדמעות, נשקה
לתום נשיקה ארוכה וחמה והסתובבה ללכת. "אני אוהב אותך איה" תום
קרא כשאיה הגיעה לקצה הרחוב. "גם אני אוהבת אותך" איה לחשה
ואפילו לא סובבה את הגב. היא לא רצתה שתום יראה את הלחיים
הרטובות שלה.