היית לי הכל ולא כלום,
הרוח היתלה בשיערך
פעם ימין ופעם שמאל,
סותרת לפניך המופלאות
מלטפת ומיישרת,
באיבחה אחת נעלמת.

את חשבת שאני שבוי
כמו גוזל נטוי,
בכף ידך בזמנך הפנוי,
עד שקראתי דרור לעצמי
פרשתי כנפיים ועפתי.

מתחתי רקיע, צללתי
לגיא ובעיקר מחקתי
איתך צעדיי.

פתאום את מחפשת
מה שתאבה נפשך,
מצלצלת, מבקשת,
תרה ומתעמקת.

לא יודעת מה קרה
אולי משהו השתנה,
אצל האיש שהיית
פעם הכל ועכשיו
לא כלום.

באותה שעה בדיוק
יושב לי בנחת
בצידה האחר של
עיר הפלך,
זורק מבטים של
דורך ענבים.

נוגע בשלווה
שלאחר הסערה,
הטלפון מטרטר
ואני מוותר...