פתאום הבנתי למה כל-כך התחברתי אליה, לקח לי די הרבה זמן, אבל
הבנתי. היא לא היתה מושלמת, היא היתה רחוקה מלהיות מושלמת, אף
אחד לא מושלם. יש לה פאקים, גם לי יש, רק שהיא מתמודדת איתם
בצורה מעוררת הערצה. יש לי פאקים, אני מודעת אליהם, ממש לא
גאה, אבל מודעת. המודעות לא עוזרת לי, הפאקים עדין קיימים,
המודעות לא גורמת לפאקים להעלם. אני עדין מתביישת בהם, לפעמים.
רוצה לשנות, לא תמיד מצליחה, או אולי לא באמת מנסה.
והיא, כ"כ שלמה עם הפאקים שלה. היא מסוגלת לעלות על ההר הכי
גבוה ולצעוק: "זאת אני וככה אני, ומי שלא טוב לו-שילך
להזדיין!". אני לא מסוגלת. דבר ראשון כי אני לא מסוגלת לצעוק
מילים כמו "להזדיין" כשכל העולם שומע, אלא אם אני ממש עצבנית.
דבר שני יש לי פחד גבהים דיי היסטרי... אז... אין מצב שאני
אעלה על ההר הכי גבוה. אה... ועוד דבר אחד-אני פשוט לא שלמה עם
עצמי. זה בכלל לא יאומן הרמה של ה"אי-שלמות עצמית", לא ידעתי
שיש דבר כזה בכלל. חשבתי שזה יעבור עם הזמן. "כשתגדלי..." ככה
תמיד אמרו לי, כל משפט שני היה נפתח ב"כשתגדלי": כשתגדלי
תביני... כשתגדלי זה יעבור... כשתגדלי זה יראה לך אחרת.
אבל זהו, אני כבר גדולה, כן כן, חוקית אפילו, אבל נשארתי אותו
הדבר, אותו חרא שרק גדל והסריח עם השנים.
אומרים "חכמה", "אינטיליגנטית", "מוכשרת" ועוד כל מני מילים
מפוצצות, אבל בעצם מה אני!? אני רק בנאדם... וגם זה,בקושי.
לא התבגרתי, אני עדין ילדה קטנה בדברים, שהיו כבר אמורים מזמן
לעבור, אבל הם לא. אבל אני אמשיך לקוות, זה אולי דבר אחד שאני
יכולה לנקוף לזכותי-אופטימיות, זה לא חסר לי. אני אמשיך לקוות
שמתישהו יגיע הרגע הזה, שאני ארגיש ש"הנה, התבגרתי", שאני
ארגיש שעברתי שלב, ושאני לא תקועה באותו מקום כבר כ"כ הרבה
זמן. תקווה, זה מה שנשאר.
בכלל לא רציתי לדבר על עצמי, זאת אומרת כן רציתי, אבל רציתי
לדבר בעיקר עליה... אבל כנראה שלדבר עליה ישר גורר לדבר עלי,
אולי כי אני קנאית, ואולי כי סתם, ככה זה. ובאמת, היא כל-כך
ראויה להערצה, איך שהיא מתמודדת עם הפאקים שלה, גאה במי שהיא.
מודעת לעצמה וטוב לה עם זה, ועדיין-היא רחוקה מלהיות מושלמת.
כנראה שכשבנאדם מקבל את עצמו-הרבה יותר קל גם לסביבה לקבל
אותו. ואם בן אדם את עצמו לא מסוגל לקבל, אז איך החברה תקבל
אותו?! כנראה שככה זה, אין לי הסבר אחר.
ואני, אני רק בהתחלה, תחילתה של דרך ארוכה, שאולי בסופה, גם
אני אשלים עם עצמי, אבל רק אולי.
העיקר המודעות... אה... וגם האופטימיות.
היה לי קשה לכתוב את זה, קשה מאוד. אבל זה משחרר, אני חושבת.
ולא, זה לא מקנאה. פשוט דרך אנשים אחרים אתה לומד להכיר את
עצמך, וזה מה שקרה לי איתה. אז תודה לך, ו"העיקר שאני אוהבת
אותך כי מה חוץ מזה את צריכה בחיים?" :)