כן, עוד קצת... אהה... הנה זה בא... הוא הרגיש את זה מגיע...
וזה הגיע...
אם היה אדם נורמלי עומד באותו הרגע מול רב טוראי רוזנברג הוא
היה חוטף כהוגן וזה היה משאיר סימנים כחולים, שלא לדבר על סכנת
התעוורות מיידית למי  שהייתה יורדת לו באותו הרגע... רב טוראי
רוזנברג רוקן לפחות שני ליטרים שלמים של זרע על קיר הבטונדה
שמאחוריה עמד, שני ליטרים של זרע אשר חיכו בתוך אשכיו כבר
למעלה משבועיים - התכנית הייתה לרוקן אותם כבר בסוף השבוע הזה
בבית על הפרצוף של רינת החברה שלו, היא כל כך חכתה לזה, שלא
לדבר על כמה שהוא חיכה לזה...
הבעיה הייתה שתכנית ריקון האשכים של אלדד רוזנברג לא בדיוק
עמדה בקנה אחד עם התכנית של החיזבאללה להפציץ את המוצב אתמול
בערב ועכשיו רב טוראי אלדד רוזנברג בעוצר יציאות, שומר, עם שני
קנים שלופים אחרי שלושה שבועות שלא ראה את רינת  ומשפריץ על
הבטונדה הישנה והטובה אשר עליה התרגל להשפריץ פה ושם במשך
החדשיים האחרונים.

אם היינו מסתכלים היטב בקוביית הבטון  היינו מבחינים בשובלים
יבשים  מנצנצים ומבליחים בחשכת הלילה, זה היה נראה כמו מה
שחלזונות בדרך כלל משאירים אחריהם בעת הזחילה - אבל אלה לא היו
חלזונות, היה זה זרע, או כמו שרובנו קוראים לזה: "שפיך" -
מיליארדי תאי ילדים שהיו שייכים לרבים מטובי בניה של מדינת
ישראל אשר היו פה ושם משועממים בשמירות הארוכות בעמדה הדרומית
במוצב "לילך" ופשוט "השתעשעו" פה ושם בעודם מפנטזים על החברה
שלא ראו כבר כמעט חודש... מה אתם הייתם עושים ארבע שעות בעמדה
של מטר על מטר? אי אפשר רק לשיר לעצמך כל הזמן, בטח שלא
בלילה...
ברבות השנים חוזרה קוביית הבטון  על ידי יושבי המוצב יותר מכל
בחורה שאי פעם חייתה בגבולות מדינת ישראל, אפשר לומר שהיא
"הייתה מקבלת" פעמיים או אפילו שלוש בכל לילה, ולפעמים אם היה
בעמדה חייל ממש אמיץ (או ממש חרמן) הייתה מקבלת חפוזון אפילו
בצהרי היום.

"רוזנברג" נשמע לפתע קול מוכר מאחוריו.
"שיט" הפליט רוזנברג בלחישה וקפא במקומו.
היה זה סמל לביא, מפקדו עוד מתקופת הטירונות ועכשיו לרוע המזל
מפקד המוצב...
כולם שנאו את הסמל לביא, אף אחד לא הבין בכלל איך הוא התקבל
לשירות צבאי (אם רק היו יודעים איך השכיב מצחוק את המאבחנת בצו
הראשון - חבל על הזמן!),
אפילו מאלדר וסקאלי מ"תיקים באפלה" לא היו מצליחים לגלות איך
הוא הגיע לקורס מ"כים ואיך לעזאזל הצליח לסיים אותו...
שותפיו של לביא לטירונות לא סבלו אותו, הם היו קוראים לו נפו
(כי הוא היה מכוער כמו ההוא מה"קטקטים" וגם כנגזרת של המלה
נפל...).
הסמל לביא היה מחובשי הכיפות, טוב, חבישה זו לא בדיוק ההגדרה -
הייתה זו אותה כיפה סרוגה מוכרת שקיפצה לה מצד לצד של ראשו
כשהיה רץ בטרטורים, וכשהיה נעצר ומתנשף, הייתה תלויה בצד אחד,
מתנדנדת על סיכה קטנה שחוברה לשערות דקות וקצוצות ותמיד הייתה
נראית כאילו עומדת ליפול עוד רגע.
אף אחד לא הכיר באמת את הסמל לביא, אם הייתם שואלים מישהו
מהיכן הוא בארץ או מהיכן בכלל על כדור הארץ אם בכלל... סביר
להניח שלא הייתם מקבלים תשובה.
פעם סיפר שהוא גר באיזו התנחלות כביכול, בשומרון - אותו סוג
התיישבות של שתי משפחות בקרוואן וחצי כשמסביבם גדר תיל בקוטר
של עשרה מטרים ועוד עשרות ישובים ערבים עוינים, מכיוון שהיה
לביא כה חסר חשיבות אף אחד אפילו לא זכר את השם...
תמיד היה לבדו, לא היו לו חברים, אנשים התרחקו ממנו, בתפילות
היה הולך, עומד, מניח תפילין, אומר "שמע ישראל" וחוזר לבדו,
אפילו בין חובשי הכיפות לא היה לו אח ורע - החבר'ה הבינו סופית
שהוא עוף מוזר כשנהנה באופן קיצוני ביותר לראשונה בחייו, כך
הוא טען לפחות, מנפלאות הקומפקט דיסק, עד שהגיע לצבא, כך סיפר,
לא ראה או שמע תקליטור בחייו...
הוא היה מאותם אלו שבשבוע השדאות המפקדים הריצו עליו את
הבדיחות על להיזהר כשהוא סוחב את השקים עם "אבקת החשמל" (שקי
חול מלאים בסיד) "שחס וחלילה לא יתערבב לך עם מים איפשהו..."
כשהוא שמע בפעם הראשונה מוזיקת האוס הוא הוציא מיד את מסיכתו
האישית וחבשה לראשו - הוא היה בטוח שזו אזעקה על התקפת אב"כ או
משהו כזה...
וכשהחבר'ה היו מדברים על כוסיות והזיונים שלהם בסופי שבוע
צפופים ועייפים הוא מעולם לא נכח באיזור כדי לשמוע על נפלאות
הכיבוש האמיתי.  
החב'רה תמיד צחקו עליו וירדו עליו, היו מותחים אותו יומם ולילה
והוא תמיד נפל בפח, אפילו הטירונים הצליחו לא פעם אחת, הם היו
קוראים לו המפקד אי. טי - הם היו בטוחים שהגיע אליהם מכוכב
אחר...
כזה היה הסמל לביא עוד מ"כ מוזר שיום אחד עוד יהיה קצין (ולא
בטעות) בצבא ההגנה לישראל...

לביא עמד מאחורי אלדד במרחק של שלוש פסיעות בערך - ממש
קרוב...
"מה אתה חושב שאתה עושה רוזנברג?" שאל אותו לביא בזעף.
רב טוראי רוזנברג רק בלע גוש של רוק ולא השיב.
"שאלתי אותך שאלה רוזנברג!" הוסיף בחימה המפקד המוזר "מן הראוי
שתענה לי!", "תסתובב!" הוסיף לאחר פאוזה קלה.
רב טוראי רוזנברג נשאר קפוא במקומו ולא זז, כל מה שהעסיק אותו
כרגע הייתה פאניקה מוחלטת - ליבו החסיר פעימה לשמע קולו של
הסמל ונדם לכמה שניות ואז האדרנלין המריץ את הכל שוב ולבו החל
לפעום במהירות עצומה, הפעם האחרונה שהרגיש כך הייתה כשהוא
ורינת הלכו לעשות באנג'י בצפון ברגילה האחרונה שלו.
הוא ביצע דבר ש"מאוד פוגע בבטחון המדינה, שלא לדבר על בטחונם
של חבריו למוצב", הוא הכיר את הטפות הקבע של סמל לביא על
חשיבותה של השמירה עוד מאז תקופת הטירונות... הוא עלול עוד
למצוא עצמו משפריץ על בטונדות במשך החדשיים הבאים אך זה לא
יהיה במוצב "לילך", או לא, זה יהיה בכלא צבאי כשהוא יעשה ארבע
שמונה כמו כלב ולא יראה את רינת עוד הרבה זמן... אחרי שסמל
לביא ילשין עליו לקצין האחראי על הגזרה הוא יהיה בצרות... על
שבירת שמירה בכוננות על, נשפטים אצל מפקד החטיבה אם לא במקרה
היותר גרוע - מפקד האוגדה...

"מה יקרה אם הבן-זונה, מניאק, אפס הזה ילשין וזה יגיע לרמת
מפקד האוגדה?"
רוזנברג דמיין עצמו עומד זקוף, ידיים משולבות מאחורי גבו,
כומתה על הראש - מולו, מאחורי שולחן גדול כשברקע מתנוססים
בגאווה דגל ישראל ותמונת הנשיא יושב לו תת אלוף שמן כשלצדו
יושב רס"ר משמעת שמן כפליים בעל שכל קטן ושפם גדול.
ההאשמה - "שבירת שמירה"
"האם זה נכון שביום חמישי, העשרים וארבעה במאי, שנת אלפיים,
בשעה עשרים ושתיים ארבעים וחמש אתה שמרת בעמדת התצפית הדרומית
במוצב ג82 המכונה "לילך"?" שאל תת האלוף השמן.
"אמת" השיב רוזנברג.
"האם זה נכון גם שבשעה זו מפקדך מ.א 6393529 סמל לביא
בלומשטיין ערך בקורת בעמדתך?" המשיך לחקור תת האלוף השמן.
"נכון" השיב רב טוראי רוזנברג.
"האם זה נכון שבשעה שערך הסמל את הבקורת אתה נתפסת שובר שמירה
ולדברי מפקדך - "שיחקת עם עצמך"... ?" שאל תת האלוף בתמיהה
חצויה והפליט מבט תמוה אל עבר הרס"ר.
"סליחה?" שאל בפליאה רב טוראי רוזנברג.
"שיחקת עם עצמך!" התפרץ לפתע הרס"ר, "אתה יודע, שעשעת את עצמך,
שפשפת, הבאת ביד, גמרת, השפרצת, שפכת, אוננת - מה יש לך לומר
להגנתך!!!"

דמעה החלה לזלוג במורד לחיו של רוזנברג - הנה הוא שוב עומד
בחשכה, רוח האביב הקרירה של לילות הצפון נישבה בפניו, מייבשת
אותה, העצב, שעד מהרה התברר בעצם כבהלה התערבב במהירות עם חיוך
שובבי של מבוכה על פני רב הטוראי, "קיבינימאט, כמה דפוק אני
כבר יכול להיות... להביא ביד בשמירה... ועוד להיתפס... כמה
מביך...".
"אני סופר עד חמש" איים הסמל לביא.
"זה לא עד שלוש?!..." תמה רב טוראי רוזנברג.
"אתה רוצה ללמד אותי לספור רוזנברג?"
לא, הדבר שאלדד רוזנברג הכי רצה לעשות עכשיו הוא להתאדות
באוויר, להיבלע באדמה, לחטוף כדור טועה של איזה מחבל - בטח
ובטח שלא ללמד את לביא לספור...
"אלוהים הגדול שבשמיים" הרהר רב הטוראי לעצמו, "תעשה שיתחיל
עכשיו איזה מבול או אפילו ברד או שלג והוא ילך".
"אז מה רוזנברג, משתינים בשמירה, אה?" שאל סמל לביא בטון
מאיים.
רוזנברג בלע עוד גוש, הוא הרגיש את הסמל מתקרב יותר ויותר ואז
נצמד לגבו, העביר את ראשו אל מעבר לכתפו הימנית של רב הטוראי
הקפוא שידו הימנית עוד אוחזת באיברו הזקור.
"אתה יודע שזה נחשב לשבירת שמירה?"
"כן"
הסמל עצר לרגע ורחרח את האוויר - "רגע אחד" חשב לעצמו "עונת
פריחת החרובים היא בדרך כלל בסביבות תשרי - חשון ואילו עכשיו
אמצע אייר... מאיפה בא הריח הזה?" הוא השפיל מבטו מטה והבחין
בקנה של רוזנברג, לאחר מכן הבחין בזרע הטרי על הבטונדה.
"תגיד, רוזנברג", תמה לפתע, "לא כואב לך ככה להשתין כשהזין שלך
עומד?"
"מה?", נתמלא פליאה רוזנברג.
"רגע, הדבר הסמיך הזה על הבטונדה, זה לא שתן... זה בטח לא מריח
או נראה כמו...  אתה מוכן להסביר לי מה אתה עושה?!" דרש הסמל.
"אני פשוט חושב על החברה שלי" , זה הדבר היחיד שעלה בראשו
לומר.
"חושב על החברה שלך?" התפלא הסמל - "אף פעם לא ראיתי מישהו
שחושב על החברה שלו ככה..."
"אלוהים הגדול שבשמיים... " קרא לו רוזנברג בשנית והפעם גם
הביט למעלה, אולי הקדוש ברוך הוא יראה איזה סימן... - "רק אל
תגיד לי שהוא לא יודע מה זה "להביא ביד"...", רב הטוראי החליט
לנצל את המצב המשעשע אליו נקלע - הנה הוא, עומד בליל מאי קריר
עם הזין שלוף אחרי שגמר באמצע שמירה - כל מפקד אחר היה כבר
גורם לו להיזרק לכלא ואילו מולו עומד אדם שאולי יותר ותיק ממנו
בצבא אבל לא "שפשף" אפילו פעם אחת בחייו... "כנראה שאולי יש
אלוהים" שמח בלבו רוזנברג.
"אתה אף פעם לא חשבת על חברה שלך ככה?" שאל רב הטוראי את
הסמל.
הסמל הפנה את ראשו והתנשף קלות, "אתה בחור טוב רוזנברג, אני
חושב שאני יכול לסמוך עליך..."
"אתה תמיד יכול לסמוך עלי המפקד"
"אתה לא צריך לקרוא לי יותר המפקד, אנחנו כבר לא בטירונות"
"אני יודע לביא, זה רק ש..."
"אף פעם לא הייתה לי חברה..."
"וואו..." הפליט רוזנברג, "זה ממש לא היה צפוי" גיחך לעצמו
בציניות ארסית.
"לא סיפרתי את זה לאף אחד, אף פעם... לא שמישהו אי פעם
שאל..."
"אתה יכול לסמוך עלי המפקד... אני מתכוון לביא, אני מבטיח שאני
לא אגלה לאף אחד!"
"אל תעשה את עצמך בשוק... מי הייתה רוצה להיות חברה של אחד
כמוני?"
"אל תמעיט בערכך אדוני הסמל"
"אני מכוער... אני בור... אני יצור..." פרץ לפתע הסמל בדמעות,
"אף אחד לא מוכן להיות חבר שלי... אף אחד אף פעם לא היה חבר
שלי..." ואז בהפתעה גמורה צנח אל בין זרועותיו של רב הטוראי,
כולו מתייפח ודומע.
רוזנברג שכלל לא ציפה להתפתחות דרמטית מעיין זו רק יכל באותה
העת להרים את זרועו הימנית ולחבוק את שכם מפקדו השבור. "נו
טוב, לפחות פתרנו את הבעיה של על מה לנגב את היד".
לביא הרים את ראשו והביט בפניו של אלדד.
"אני לא מאמין שזה קורה לי, ועוד לפני פקוד שלי, איזו בושה".
"זה בסדר לביא, אני לא אגלה לאף אחד, אני מבטיח" אמר רב
הטוראי, הוא הסיר את ידו המנוגבת מכתף הסמל והושיט אותה לנרתיק
האחורי של אפודו, הוא שלף משם פלנלית נקייה, "קח".
לביא ניגב את דמעותיו ולאחר קינח את אפו בתרועה רמה.
"ממש מפקד שלם בצה"ל" - חשב לעצמו.
"די, יהיה טוב" - אמר אלדד וחבק אותו בשנית, מתמלא תחושת אושר
עילאי על כך שהוא לא עומד לעלות למשפט על אוננות בשמירה כי
במקרה זה שתפס אותו לא יודע מה זה - האם תוכלו לדמיין בנפשכם
מקור שמחה יותר אבסורדי?
"תגיד, רוזנברג..." לחש לו, מביט אל תוך עיניו.
"כן"
"מקודם צפיתי בך קצת מרחוק כש... נו... איך קוראים לזה?"
"חשבתי על החברה שלי?"
"כן, זה"
"מה עם זה?"
"נראה שאתה ממש נהנה מזה"
"כן, זה די כיף..." חייך רב הטוראי
"איך היא? יפה?"
"וואלק יפה"
"ואיך כל זה קשור לדבר הזה שאתה עושה עם הזין שלך?"
אה, זה?, יש בעצם מונח שמתאר את הפעולה הזו, אנחנו קוראים לזה
"להביא ביד"..."
"להביא ביד?"
"נכון הקטע הזה של ה"פרו ורבו"..."
"מה איתו?"
אתה יודע, אנחנו החילונים הכופרים בועלים את נשותינו לפני
החתונה ובדרך כלל לא ממש בשביל לקיים את המצווה"
"כן, שמעתי פעם את החבר'ה מדברים על זה באיזה אוהל..."
"אז הקטע של ה"להביא ביד" זה בעצם כמו סימולטור של "פרו ורבו"
"
"סימולטור?, נשמע מגניב..." התלהב הסמל, "איך זה עובד? אתה
חושב שאני גם יכול?"
"מה זאת אומרת? כל גבר יכול, יש לך זין?"
"כן"
"אז זו לא בעיה, תסתכל" אמר והדגים, הוא הושיט את ידו והצביע
על איברו שעדיין הזדקר, "קודם כל אתה צריך שהוא יעמוד, תחשוב
על מישהי יפה שהיית רוצה לעשות איתה "פרו ורבו""
"כמו מי?" היתמם הסמל
"מישהי יפה, מדונה, ג'ניפר לופז, פמלה אנדרסון - אנא עארף..."
"מי??? "
"עזוב, לא משנה... תחשוב על... על... מיכל!"
"המש"קית ת"ש?"
"כן, היא יפה!"
לביא פתח את מכנסיו והפשילם, חושף מול רוזנברג איבר רדום
ומצומק, "מה עכשיו?" שאל.
"אה, אל תגיד לי שאתה מדמיין אותה עם עם בגדים..."
"מה... בלי???"
"אז איך אתה רוצה לעשות איתה "פרו ורבו"? דרך סדין?"
"ככה בדרך כלל עושים "פרו ורבו" ".
"אה, נכון" נזכר פתאום רוזנברג בכל הבדיחות שהיו מריצים באהל
על החבר'ה מהישיבות. "שכח מהסדין, ראית פעם בחורה ערומה?"
"פעמיים" אמר הסמל וחייך כמו ילד בן חמש "לאבא שלי הייתה מן
מגירה סודית מתחת למיטה, הוא היה מחזיק שם את האקדח שלו, פעם
אחת כשהייתי בערך בן שתיים עשרה..."
התגנבת לחדר לשחק באקדח, ומצאת במגירה מגזין עם תמונות של נשים
שחושפות טפח וטפחיים?"
"איך ידעת?"
"אם רק היית הראשון... לאבא שלי לא היה אקדח, אבל לכל אבא יש
מגירה סודית עם מגזינים בפנים".  
שניהם גיחכו במבוכה.
"טוב, די לדבר, מתחילים לעבוד!" גער רוזנברג, "דמיין את מיכל
כמו שראית אז במגזין ותחשוב איפה היית רוצה לגעת בה, תוך כדי -
תתחיל ללטף אותו...
לא את שלי!!!" הזדעזע רב הטוראי - "את הזין שלך!!!"
"או סליחה, מחילה וכפרה ממך - אני פשוט שקוע מידי במיכל" אמר
לביא.
אלדד הרים גבותיו בספקנות.
עיניו של הסמל היו עדיין עצומות, בין ידיו יכל אלדד לראות
משהו ענקי ואימתני צומח. - "ואללה, נראה לי שזה עובד" חייך.
"סחטיין המפקד, אני לא יודע מי לא רצתה להיות חברה שלך אבל היא
הפסידה פה משהו גוטה גוטה..."
"אתה באמת חושב?" שאל הסמל ופקח את עיניו.
"זה לא שיש לי בעיות עם מה שאלוהים נתן לי, ברוך השם... אבל לא
הייתי מתנגד לפק"ל כמו שלך..."
"ישתבח שמו" מלמל לביא.
"עכשיו תרים את היד ותשים אותה ככה מול הפה" אמר רוזנברג
והדגים
"או. קיי" עשה הסמל כמוהו.
"חחחח - טפו"
"איכס, מה אתה עושה?"
"אתה לא רוצה לעשות את זה על יבש תאמין לי, בטח שלא בקור
הזה...
תזכור, אתה לימדת אותי - המטרה מקדשת את האמצעים!"
"מה שנכון נכון, מה שזה לא יהיה..." אמר ולאחר הרים את כף ידו
וירק לתוכה.
"מוזר, תמיד חשבתי שאתה ימני" תהה אלדד.
"אני ימני" אישר הסמל.
"לא בקטע של הדיעות - בקטע של להשתמש ביד ימין".
"נכון, אני כותב, אוכל, לוחץ על ההדק - הכל ביד ימין".
"אז למה ירקת על יד שמאל?" התפלא אלדד
"שאלה טובה - אה... יד ימין על הנשק!" אמר לביא וניגב את כף
ידו על מדיו.
"אז תחליף נשק לאיזה כמה דקות".
הפעם הוא ירק על היד הנכונה.
"עכשיו שים לב!" - רוזנברג עטף את איברו באגרופו והחל להעביר
את ידו מעלה ומטה בתנועות קצובות, הסמל מיהר לחקותו.
"זה מרגיש אחלה" נאנח לביא.
"נו ודאי..." השיב לו אלדד ועצם את עיניו "עכשיו תעצום את
העיניים כמוני ותקשיב לי".
"או. קיי".
"מי שזו לא תהיה...".
"הערומה?".
"לא, סבתא שלי, אלא מי?".
"טוב, טוב, אל תתעצבן".
רוזנברג דמיין את רינת במערומיה רוכנת לעברו, הם היו מוקפים
בנרות, הוא עדיין לבש את מדיו עם האפוד, הנשק והקסדה והיא החלה
לפתוח אט אט את חנותו
"דמיין אותה מורידה לך את המכנסיים ומחזיקה אותו".
"סבבה", גנח לביא.
"היא יורדת למטה... ואז... היא שמה אותו בפה!!!" אמר רב הטוראי
וגנח גם הוא עמוקות.
"לא נכון..." הזדעק הסמל.
"נכון מאוד!!!"
"וואו"
"ועכשיו כשהוא בפה שלה, היא עולה ויורדת ועולה ויורדת ועו..."
"לא ידעתי שזה חלק מהמצווה"
"זו מצווה חילונית - קוראים לזה מין אוראלי, או בלשון פחות
מקצועית - מציצה"
"אההה, מגניב"
"בטח מגניב, אפשר להמשיך?...".
"ודאי, ודאי...".
"איפה היינו? אה, כן, עולה ויורדת ועולה ויורדת ועולה..."
רוזנברג נתן לעצמו לשקוע אל בין שפתותיה של אהובתו הדמיונית,
מתענג על כל רגע ורגע, הרוח הצליפה בו, הוא לא פקח את עיניו,
מתמסר כולו לתענוג הרוחני ששקעו בו, מי היה מאמין שיגיע
לאוננות עם עוד מישהו בצבא, הוא היה בטוח שזה נשכח איפשהו אי
שם בכתה ח'... הוא הסיר לרגע את ידו מאיברו, הוא ממש יכל
לדמיין אותה, סוגרת את מלתעותיה הגמישות והמיומנות עליו, "איזו
רמה מדהימה של התחברות, זה כמעט טלפאתי, מעניין אם היא בבית
מרגישה אותו דבר עכשיו אם היא מדמיינת אותי יורד לה?" הרהר
רוזנברג בתענוג מושלם - איזה כיף "והיא עולה ויורדת ועולה, כן,
עוד קצת... אהה... הנה זה בא..." הוא הרגיש את זה מגיע...
"אתה מרגיש את זה בא?" צעק רב הטוראי
"ממממממ..." נשמע קול חנוק.
אלדד פקח את עיניו שחשכו אחרי חצי שנייה בדיוק,  "לביא, מה
נסגר אתך אחי?"
שם למרגלותיו, רכן הסמל לביא בלומשטיין, מפקד שלם בצה"ל,
כשאיברו של אלדד נעוץ עמוק בתוך פיו.
"עוף ממני יא סוטה!" צרח אלדד.
"שיט, כמעט הצלחתי" סינן לביא.
"הצלחת מה?".
לשכנע אותך עם כל ההצגה המפגרת הזאת" צחק לביא, קם ונעמד אל
מול אלדד, "תגיד, יא חתיכת אידיוט" חייך לאלדד "מה אתה חושב,
שאין לי אינטרנט בהתנחלות המסריחה שלי?, באמת נראה לך שאני לא
יודע מה זה אוננות? אתה רוצה שאני אספר לך מי זה היה אונן?
נראה לך שאני לא יודע מה זה מציצה? אני יכול ללמד את החברה שלך
למצוץ!... אם רק לא היית פותח את העיניים עוד היינו גומרים חבל
על הזמן..."
"אז אני מבין שעל הקטע של ה"לגמור" כבר לא צריך ממש להסביר
לך?" ניחש אלדד בעצבנות.
"אני אסביר לך... אנחנו נמשיך איפה שנעצרנו... הזין שלך בתוך
הפה שלי ואז אתה מראה לי איך אתה גומר"
"נראה לך??? יא חולה נפש" הזדעק אלדד.
"תראה... אתה תמיד יכול לעלות למשפט אצל מפקד האוגדה על שבירת
שמירה - ועוד איזו שבירה - לאונן בשמירה... חתיכת פאדיחה" צחקק
הסמל.
"שיט"
"ויש אופציה אחרת..."
"שהיא?" שאל אלדד ביודעו שהוא לא רוצה לקבל תשובה.
"מחר, מעבירים את זגורי הנה מהמוצב הפלוגתי..."
"ו..."
"ואחד מכם יוצא שבת צ'ופר עד ליום שני"
"מגניב, סבבה אגוזים" נפערו לפתע עיניו של אלדד בחמדנות.
"הקטע הבאמת מגניב הוא שאני בוחר מי יוצא הביתה... אז מה אתה
אומר... בא לך לעצום עיניים עוד קצת ולצאת מחר הביתה?"
אלדד דמיין בראשו שתי כפות מאזניים ענקיות - בכף אחת עמדה
רינת, עירומה כביום הוולדה תחת שלט ניאון שהבהב את המלה
"צ'ופר" ואילו בכף השנייה ישבו תת האלוף והרס"ר השמנים.
"נו טוב" חשב לעצמו "המטרה מקדשת את האמצעים" אמר והפליט אנחה
ארוכה
לאחר מכן עצם את עיניו בחזקה ודמיין איך רינת מוצצת לו - היא
אף פעם לא מצצה כזה טוב...