זה היה ערב שקט, המלך והמלכה נסעו לנשף בממלכה שכנה, ובתם,
הנסיכה נליה נשארה לבדה בארמון. למרות שחששה להעביר את הערב
לבד בארמון, הכל הלך כשורה והיא גילתה שזה אפילו די נחמד
שהוריה לא בסביבה, עד שפתאום, בשעה מאוחרת, היתה דפיקה בדלת.
נליה חשבה שאולי אלו הוריה, אך במחשבה שניה, היא תהתה למה הם
לא פותחים את הדלת בעצמם. היא ניגשה לדלת ופתחה אותה בזהירות.
מוהל עמד גבר לבוש במעיל שחור ארוך, לידיו כפפות ושערו - שחור
וחלק, מגיע עד לכתפיו. היא היתה יכולה לשכנע את עצמה שהוא פשוט
מן גבר מסתורי שכזה ושהוא אינו מהווה כל סיבה לפחד, עד שהוא
הוריד את משקפיו הכהים והיא ראתה את עיניו האדומות. היה נדמה
לה שבמבט אחד הוא שולח לתוך עיניה, ואחר - לכל גופה, אלפי
סכינים חדות כתער. היא לקחה נשימה עמוקה ושאלה אותו בשקט מה
הוא רוצה. הוא התקרב אליה, אך היא התרחקה ממנו, וברגע שהוא עבר
את מפתן הבית הדלת נטרקה מאחורי, כאילו שכל הרוחות בעולם
התגייסו כדי לטרוק את אותה הדלת. היא נצמדה לקיר שמאחוריה,
והוא התקרב אליה עד שהיה כמעט צמוד אליה. היא קיוותה בלבה שזה
סיוט ושהיא עוד מעט תתעורר, אך עוד לפני שהספיקה להשלים את
מחשבתה הוא אמר לה בקולו העמוק והנמוך : "אני לא חלום שלך, אני
גם לא סיוט." וחייך חיוך ערמומי. היא נבהלה וקיוותה שזה רק
צירוף מקרים ביזארי במיוחד, אך שוב, הוא מיהר לבטל את
מחשבותיה. היא הרגישה כאילו מישהו חוסם לה לאט -לאט את קנה
הנשימה ויונק ממנה כל טיפת שפיות שעוד נותרה לה באותו רגע.

באותו הזמן, בממלכה השכנה, ביקשו הוריה של נליה, מבנם של מלכי
הממלכה השכנה - הנסיך צ'ארלס שיבדוק אם הכל בסדר עם נליה, משום
שהיא בדרך כלל לא נשארת לבדה בארמון, והם די דאגו.

"את יודעת," המשיך הזר לדבר, "באמת שאין לך ממה לפחד, אני לא
יכול לפגוע בך." היא כל כך רצתה להתחמק מעיניו השורפות, אך
משהו בה, ואולי בו לא הותיר לה ברירה. עיני הדם שלו מיגנטו
אותה.
הלב שלה פעם בקצב מטורף והיא הרגישה כאילו שד בלתי נראה עבר
דרך המבטים שלהם ופלש לתוך גופה.
"מה את רואה בי? מה את חושבת שאני אעשה לך? אני לא ארחיק ממך
את אהובייך, אני לא אמית את תינוקך בטרם יוולד, אני לא אהווה
לך מכשול בשום דבר שתעשי. אין לי את הכוחות בכדי לעשות זאת,
ולמען האמת? אין לי גם שום סיבה לעשות זאת. אם כך, למה אני כל
כך מפחיד אותך, נסיכה?"
"די..." היא לחשה ספק אליו - ספק לעצמה, והתיישבה ליד הקיר,
מכווצת בתוך עצמה. "לך... אם אתה באמת לא רוצה לפגוע בי אז
פשוט תלך..."
"מה יש נסיכה? מה את חושבת שאני אעשה לך? את מפחדת שהאופל
ישתלט עלייך? שעינייך יהפכו אדומות כשלי? שהשד שבי יחדור
לנשמתך ויהפוך את עורך? או שאת מפחדת שאני אמצוץ ממך את נשמתך
ואותיר אותך נסיכה יפהפיה... וריקה... כמוני?"
נליה גייסה את כל כוחותיה בכדי לעצום את עיניה ולא להסתכל
עליו, כדי שתוכל לנשום ולגרום לפחד להיעלם. "בבקשה...
תפסיק..." היא התחננה וכיסתה את ראשה בידיה כדי שלא תוכל לשמוע
אותו יותר.
"פחדנית..." הוא לחש לה. אז נכנס צ'ארלס, וברגע שראה את הזר
רוכן מעל נליה המכווצת ליד הקיר הוא שלף את חרבו. הזר הסתובב
ופנה אל צ'ארלס, "אז גם אתה מבעלי הדם הכחול?" והישיר את מבטו
השורף אל צ'ארלס, והנסיך החסיר פעימה. "מה אתה רוצה?" שאל
הנסיך הקול הכי החלטי והכי קשוח שיכול היה למצוא בתוכו.
"נסיכה, תגידי לו שלא באתי לפגוע בך ושאינני רוצה דבר."
"נליה?" פנה אליה צ'ארלס והתקרב אליה. היא הביטה בו בעיניים
מבוהלות והנסיך פנה אל הזר שוב, "אז מה אתה רוצה מאתנו? למה
באת?"
"באתי בשביל שתנצחו אותי."
הנסיך כיוון אליו את חרבו. "אתה רוצה להלחם? אז תלחם!"
"לא, לא ככה.." גיחך הזר ובהינף יד גרם לחרב לעבור דרך גופו
שלו במהירות. החרב נשמטה על הרצפה, ונליה וצ'ארלס הביטו בזר,
אשר אף טיפת דם לא נראתה עליו.
"אז איך אתה רוצה שנלחם בך?" שאל הנסיך.
"במילים, במחשבות." והנסיך הביט בו בעיניים מבולבלות. "תשאל את
הנסיכה שלך מה גרם לה להתכווץ כמו חיה מפוחדת. תשאל אותה."
"נליה, מה הוא עשה לך?" שאל הנסיך, אך היא לא היתה מסוגלת
להשיב לו, היא היתה משותקת. רק עיניה התכולות לא הפסיקו
לדמוע.
"אז נאי אגיד לך... היא מפחדת שאני אקח אותה איתי לעולמות
שחורים, שהיא תגלה בתוך עצמה שד כמוני, שלאט - לאט היא תמצא את
עצמה ריקה ומנוונת מבפנים."
"זה נכון?" שאל אותה צ'ארלס, "את באמת מאמינה לשטויות האלה?
מתי פעם אחרונה הסתכלת על עצמך במראה? מתי פעם אחרונה הבטת
לתוך עינייך? את לא יודעת שהעיניים שלך לעולם לא יראו כמו שלו?
את נסיכה, נליה, נסיכה אמיתית, ויש בך כל כך הרבה! אני לא יכול
אפילו לחשוב עלייך על מישהי ריקה. תני לי את היד שלך נליה,
ותגידי, את באמת מאמינה שאת יכולה להיות כמוהו?"
"אני לא יודעת..." היא לחשה.
"אני בטוח שאת יודעת. אני רוצה שתעמדי מולו ותגידי לו שאת לא
מפחדת ממנו, תגידי לו שאת לעולם לא תהיי כמוהו. בבקשה
נליה..."
היא אחזה בידו והסתכלה היישר לתוך עיניו של הזר. היא כבר לא
פחדה. היא גילגלה את מחשבותיה בראשה בטרם תפנה אליו, אך ברגע
שהתכוונה לפתוח את פיה ולדבר הזר חייך אליה ונעלם כלא היה.
"למה הוא נעלם פתאום?" שאלה הנסיך בחיוך.
"הוא קרא את מחשבותיי." אמרה וחיבקה את צ'ארלס.
"תודה." היא לחשה אליו והם הבטיו זה בעיניי זו וידעו שהם לעולם
לא ישאבו לעולמות השחורים הללו, כל עוד יאמינו במי שהם.



הערה קטנה: זה סיפור שכתבתי במסגרת הטיפול באמנות שאני עושה
ולכן הוא הרבה יותר מסתם אגדה בשבילי. מקווה שהיא הצליחה לדבר
אליכם.

דצמבר 2003.