פנתה אליי הבובה זהבה וביקשה ממני שאשכיבה לישון, עייפה היתה
ורצתה לנוח. גבה העייף היה שעון על הקיר, ורגליה התנדנדו מהמדף
הנה והנה עת שנישבה הרוח דרך החלון הפתוח. נגשתי אליה, השכבתי
אותה על המדף, וכיסיתיה במטפחת שרקמתי לה, במיוחד, לא מכבר.
הביטה עליי אז הבובה זהבה בעיניה הגדולות ואמרה לי בקולה המתוק
והרך: "המדף קשה, וקר, וכל כך עצוב לי כאן לבדי." לא יכולתי
לעמוד בפניה, אז הרמתי אותה ביידי והנחתי אותה במיטתי, לצידי,
היא הסתכלה עלי וחייכה, מושכת אליה את קצה השמיכה. "לילה טוב"
לחשתי אליה ונשקתי לה על מצחה. אך היא ביקשה שאספר לה סיפור,
או אשיר שיר ערש, בטרם תלך לישון. חשבתי מה אספר לה למפונקת,
או מה אשיר, עד שלבסוף אמרה לה שתעצום את עיניה, ואני ארקום
למענה חלום יפהפה. היא עצמה את עיניה וציפתה למוצא פי. ציירתי
לה במילותיי נחלים כחלחלים, שדות רחבים וירוקים, שמיי תכלת בהם
שטים עננים של כבשים, ונוצות וגם סתם עננים עשויים צמר גפן
מתוק. ציירתי לה פרפרים שחגים סביב ערוגות של פרחים, עד שהם
מוצאים פרח אחד, יחיד ומיוחד שאיתו הם רוקדים, ועליו הם נחים
עד שיורד הלילה, והשמש מפנה את מקומו לירח ולאלפי כוכביו.
יחדיו הם אומרים לילה טוב לכל השדות, הנחלים, הפרפרים והפרחים
שלהם, שנסגרים אט - אט, מרכינים את ראשם והולכים לישון, ממש
כמו כל הילדות והבובות שלהם, כי הם יודעים שכשהשמש תזרח למחרת
הבוקר יהיה יפה מתמיד.
כשסיימתי לתאר את אותו מקום חלומי גיליתי שהבובה זהבה כבר
ישנה, ובוודאי חולמת חלום של קסם, שאולי היא תספר גם לי יום
אחד.
למחרת בבוקר, עם הנץ החמה, פקחתי את עיניי וראיתי את הבובה
זהבה יושבת על המדף, מחייכת אליי. היא וודאי רוצה שאספר לה מה
חלמתי הלילה.
21.11.2003
|