"סעמק! איפה רוטב אלף האיים?" אמרתי קצת יותר מדי חזק, ליד
המדף של הרטבים בסופרמרקט. איש אחד הסתובב והסתכל עליי ואני
חייכתי במבוכה. המשכתי לנבור במדף הארור עד שלפתע, מצידו השני
של המדף, הציצה יד עם בקבוק של רוטב אלף האיים. לקחתי את
הבקבוק ונעמדתי על קצות אצבעותיי לראות למי שייכת אותה יד
אדיבה. אך בעלת היד הספיקה לעבור לצידו השני של המדף, הושיטה
את ידה אליי, ואמרה, לפני שהספקתי להוציא הגה מפי, "נעים מאוד,
אלה." וחיוכה הממזרי קורץ אליי. "יא מופרעת! אני בשוק...!"
"אני מכירה אותך מאיפשהו?"
"לא, כנראה התבלבלתי, את מזכירה לי מישהי שהכרתי פעם. אני
רונה, ותודה על על אלף האיים." החלטתי לשחק איתה.
"אהלן, רונה... שמחה לעזור..." היא אמרה במילים של אז.

אז עמדתי בסטימצקי ליד מדף השירה, צעקתי "אוף! איפה החדש של
עמיחי?" היא עמדה לידי ולמשמע צעקתי המיואשת הוציאה את הספר
מהמדף והושיטה לי אותו בחיוך. חייכתי בחזרה. "אני אלה.." היא
אמרה.
"רונה. ותודה רבה."
"אהלן רונה... שמחה לעזור..."

היא לקחה רוטב ויניגרט ושאלה אם אני צריכה עוד משהו, נענעתי
בראשי לאות לא והיא פנתה לעבר הקופה. "באת לסופר בשביל
ויניגרט?" צחקתי. היא הנהנה בראשה לאות כן. "אני גרה פה קרוב.
ואני לא יכולה לאכול את הסלט שלי יבש."
לאחר ששילמנו היא עזרה לי להכניס את המצרכים לאוטו. תוך כדי
אמרה, "הכנתי סלט ענקי, אני לא אסיים אותו לבד. ויש לך כאן את
האלף האיים שלך... אז את רוצה לבוא לאכול? אם אף אחד לא מחכה
לך בבית, כמובן."
"אלה... אני... את... זה לא רעיון טוב... זה הילוך על חבל דק
מדי."
"זה סלט."
לקחתי את רוטב אלף האיים איתי ונעלתי את האוטו.
ועוד איזה סלט, חשבתי לעצמי, כל הלב שלי, שנותר עדיין קצוץ
מאז, מתובל במתיקות זכרונות, חמצמצות של בלבול, ומרירות של
הפחד.
עלינו במדרגות, בלי לדבר. 7 שנים מאז שהכל נגמר, מאז שהיא שכבה
עם איזה מישהו בבסיס, מאז שהיא לא היתה יכולה להסתכל לי
בעיניים כשהיא היתה בבית בסוף השבוע שאחרי. דמעות, צעקות, ולב
שנקצץ דק-דק, בדיוק שנה אחרי שיצא הספר החדש של עמיחי.

"את יודעת למה שיחקתי את המשחק הטיפשי הזה קודם? כי כששמעתי את
הקול שלך, צועק באמצע הסופרמרקט, הדבר שהכי רציתי לעשות היה
לקפוץ עלייך ולחבק אותך, אבל פחדתי." והיא פותחת את הדלת.
"ידעתי שאני לא יכולה סתם לחבק אותך כאילו כלום לא קרה, כאילו
זו סתם פגישה מחודשת, פחדתי שאת עדיין כועסת. ואז ראיתי אלף
האיים מולי ונזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותך, וזה הרגיש לי
כמו סימן להזדמנות שניה. אז הצגתי את עצמי מחדש, רציתי להכיר
אותך מחדש, בלי הכאב שהפריד בינינו אז."
היא הוציאה עוד קערה מהארון, בשבילי, ושפכה לתוכה חלק מהסלט,
שמה אצלה את הויניגרט, ואצלי את רוטב האיים, בדיוק במינון
המדויק.
ניגשתי אליה. "זה בסדר?" היא שאלה, ואני ראיתי את עיניה
בורקות, מסרבות לתת דרור לדמעות.
לקחתי את ידה בידי וקרבתי אותה אליי. "זה בסדר", לחשתי וחיבקתי
אותה. "זה בסדר." שמעתי אותה מושכת באפה מאחורי גבי ומחנק עלה
בגרוני. "אני מצטערת, אני מצטערת", היא השתחררה מהחיבוק וניגבה
את עיניה.

התיישבתי ליד השולחן וסימנתי לה שתשב גם. היא התיישבה והתחלנו
לאכול את הסלטים שלנו בדממה.
"זה באמת היה כל כך חסר משמעות..." היא זרקה.
"אני יודעת." השבתי אני.

רק אתמול ישבתי בדאבל בליינדייט עם ידיד שלי וחברה שלו ואיזה
מישהו שהוא חשב שכל כך מתאים לי. אתמול היתה הזדמנות להמשיך
הלאה, והיום... היום זו הזדמנות להתחיל מחדש? או אולי זו
הזדמנות ליפול. תמיד יש הזדמנויות ליפול, ולעולם איני חכמה
מספיק בשביל לפספס אותן.

"היה לך מישהו רציני מאז?" שאלתי בנסיון לפתח שיחה.
"לא.. לא רציני. לך?"
"גם.. פה ושם 'כמעטים', את יודעת, כאלה שיכולים להיות רציניים,
אבל לא."
"כן, 'כמעטים'.. כאלה שאת כמעט מתאהבת בהם אבל את לא באמת
יכולה, כי למרות שהמוח דוחף אותך קדימה, הלב תקוע מאחור."
"לא... אל תעשי לי את זה, זו לא באמת הזדמנות שניה, עברו
פאקינג 7 שנים, אי אפשר לחזור אחורה. זה רק סלט! רק ארוחת
צהריים, רק סלט."
וכבר קמתי על מנת ללכת אך נעצרתי ליד הדלת משום ששכחתי את
הרוטב שלי. היא הושיטה לי אותו, בפעם השניה היום, מסתכלת עלי
בעיניים עצובות, מיואשות, נותנת לי אישור ללכת. לקחתי את הרוטב
מידה והתקדמתי אל עבר הדלת אך כשהגעתי אליה לא הייתי מסוגלת
לצאת. הרגשתי אותה מסתכלת עליי בעיניים דומעות, מתחננת שאשאר.
והסתובבתי. התיישבתי, שעונה על הדלת, מניחה את התיק והרוטב על
הרצפה ומסתכלת עליה. "אני לא מסוגלת לצאת. אני לא מסוגלת להפרד
ממך שוב, אני לא יכולה להשאיר אותך מאחור. אולי באמת זו
הזדמנות שניה, אני לא יודעת. אבל הזדמנות שניה בשביל מה? בשביל
שזה יצליח או בשביל שברון לב? אני לא מסוגלת לעזוב אותך עכשיו
כי זה יכאב, אבל זה יכאב עוד יותר אם זה יקרה בעוד כמה חודשים,
או שנה, או אני לא יודעת כמה זמן. אני לא יכולה להרשות לעצמי
להפרד ממך שוב, את מבינה?"
"אז אל..." היא לחשה בעודה קמה מהכיסא, והתקרבה אליי, מושיטה
לי יד בכדי שאתרומם מהרצפה הקרה. "אז אל תעזבי הפעם, אני
מבטיחה לא לתת לך סיבה לעזוב..."
עמדתי מולה, מסתכלת על היפיפיה שהיתה פעם שלי, בוחנת את שפתיה,
מקשיבה לנשימתה השקטה.
"אף אחד ואף אחת לעולם לא ילמדו את המינון המדויק של הרוטב
בסלט שלך." היא חייכה ועוד דמעה קטנטנה זלגה על אפה הקטן.
העברתי את אצבעי על שפתיה ונישקתי אותה בזהירות.

"חשבתי על העולם
אשר עשה כמיטב יכלתו
להרגיע אותנו
וכדי שלא נכאב יותר
בשנים הבאות." ציטטתי את עמיחי, והיא השלימה אותי "להמשיך
לחיות:
למנוע פגישה נוספת."
"זה העולם שמחליט בשבילינו, שעשה הכל על מנת ליצור פגישה
מחודשת." אמרתי אני.










17-18.10.03


בלי עריכה ושינוים - לטוב ואולי בעיקר לרע.