זה מאבק בלתי פוסק. רק בזמן האחרון הבנתי את זה, זו מלחמה שאף
פעם לא נגמרת. לא משנה בכמה קרבות אני אנצח, תמיד יהיה עוד
אחד, ועוד אחד. זה קרב מגע עם השדים הכי נוראים שלי, שדים
שתמיד יצליחו להפחיד אותי, לא משנה כמה התרגלתי לקיומם.
ניבה הסבירה לי את זה פעם בצורה הכי מדויקת שניתן לתאר זאת.
"תעמדי ישר" היא אמרה לי, "ותשימי את הידיים ישר, כך שאני אוכל
להישען עליהן." אז עשיתי כדבריה והיא עשתה כמוני. "עכשיו
תתחילי ללכת קדימה, תנסי להתקדם הכי שאת יכולה." אז ניסיתי
להתקדם, והיא עשתה אותו הדבר, אני הלכתי צעד קדימה, וגם היא
הלכה קדימה, הצלחתי כבר להתקדם קצת, והיא דחפה אותי לאחור. "את
מבינה?" אמרה בעודי ממשיכה להתאמץ, לשווא. "ככה זה עם השדים
האלה, את עושה צעד קדימה והם דוחפים אותך אחורה, והם אף פעם לא
יוותרו לך. אם תרצי להתקדם תצטרכי להפעיל את כל הכוחות שלך כדי
להזיז אותם מהדרך שלך, אבל לא כמונו, הם אף פעם לא מתעייפים,
והקרב הזה לא נגמר לעולם, אלא אם כן את מרשה להם להביס אותך.
ואז את אבודה." כשסיימה לדבר הפסקתי להפעיל כוח ושיווי המשקל
התערער לרגע. לאחר מכן התיישבתי על הרצפה שעונה על הקיר. ניבה
התיישבה מולי והסתכלה עליי. "אני..." התחלתי לדבר אך לא מצאתי
את המילים להמשיך. "זה בסדר," היא אמרה לי, "נראה לי שזה מספיק
להפעם."

ביום שלמחרת חזרתי לבית של ניבה. לא היתה לנו פגישה אבל לא
הצלחתי לתפוס אותה בפלאפון ופשוט לא יכולתי לחכות יותר. דפקתי
על דלת ביתה והיא פתחה לי את הדלת. "אני מצטערת כל כך, אני
יודעת שלא קבענו להיום אבל זה דחוף." היא עצמה את העיניים
והעבירה את הידיים על הצמה המתוחה שלה, כמו שהיא עושה תמיד
כשהיא מנסה למצוא פתרון לשאלה קשה שלי. "תבואי עוד 20 דקות.
אני אשב איתך קצת עד המטופל הבא שלי. "תודה!" אמרתי ויצאתי
מהבניין. ישבתי על ספסל שליד הבית שלה וכל הזמן הסתכלתי על
השעון. הלב שלי הלם בקצב מטורף. כבר כמעט קמתי והלכתי אבל
נזכרתי במה שהיא אמרה לי, שאסור להיכנע לשדים שלנו. נשמתי
נשימות עמוקות וניסיתי להרגיע את עצמי. בסופו של דבר עברו
עשרים הדקות ואני עליתי שוב לדירה שלה. המטופלת הקודמת שלה
בדיוק יצאה ואני נכנסתי. "ניבה, אני מצטערת שלא הודעתי לך, אבל
לא היית זמינה בפלאפון ופשוט לא יכולתי לחכות." היא מזגה לי
כוס מים ואמרה שזה בסדר, ושמזל שהיה לה קצת זמן בין פגישה
לפגישה.
לקחתי לגימה מהמים ועוד נשימה עמוקה. "זוכרת שאמרת לי אתמול
שאם אני לא אתמודד עם השדים שלי הם יכניעו אותי?" היא הנהנה
בראשה לאות כן.  "אז חזרתי הביתה, ברגל, וחשבתי על מה שאמרת,
וניסיתי לעשות לי מן תכנית כזו, ל"מלחמה" שלי... והבנתי שלפני
שאני מתחילה לנבור בעמקי נשמתי בשביל למצוא את הפאקים שלי
ולהתחיל לטפל בהם אני צריכה קודם כל להתמודד עם דברים שמעסיקים
אותי ברמה היומיומית, שקשורים לאנשים שבחיי..." הפסקתי רגע
ולקחתי עוד לגימה מהמים. היא אמרה שהיא מסכימה לגמרי וביקשה
שאמשיך. "ניבה... אני מצטערת שאני מפילה את זה ככה עלייך, אבל
זה לא יהיה הוגן כלפי שתינו אם אני אמשיך לשמור את זה בבטן..."
היא שוב העבירה את ידיה לאורך הצמה שלה. הרגשתי כאילו שהבטן
שלי מתכווצת בתוך עצמה והעיניים שלי החלו לדמוע. ניבה הניחה את
ידה על ידי וחיכתה למוצא פי. "אני אוהבת אותך..." אמרתי
והכיווץ בבטן השתחרר וגרם לדמעות לפרוץ. בכי חסר מעצורים
לחלוטין. ניבה לא ידעה מה לעשות, היא הבינה בדיוק לאיזו אהבה
אני מתכוונת אבל היא לא ידעה מה לעשות עם זה. היתה דפיקה בדלת,
המטופל הבא שלה הגיע. ניגבתי מהר את הדמעות שלי וקמתי ללכת.
היא אמרה שאני יכולה לבוא אליה בסוף היום, ושנדבר על זה.
הנהנתי בראשי ויצאתי.
השעות עברו לאט. הסתובבתי בין החנויות, חשבתי שאולי קניות
ישכיחו ממני את המחשבות על ניבה, אבל הן היו חזקות יותר מהכל.
בסופו של דבר כשישבתי בבית קפה קטן עם אייס קפה ועוגת שוקולד
שהתגלתה כתרמית אחת גדולה, מכיוון שהיא לא הצליחה לנחם אותי
אפילו לא לאלפית השנייה, הפלאפון שלי צלצל. רועדת מהתרגשות
עניתי לטלפון. זו היתה ניבה, היא אמרה שהתבטלה לה פגישה ושאני
יכולה לבוא. אחרי רבע שעה הייתי בפתח דירתה. היא לא הסתכלה לי
בעיניים כשנכנסתי, אבל אני הבנתי אותה.
"שירה," היא החלה לדבר כשראשה בין ידיה השעונות על השולחן.
"אני מעריכה את זה שאמרת לי את מה שאמרת, אבל..." ואז היא
הרימה את ראשה והסתכלה לי בעיניים, "את מטופלת שלי. אני לא
יכולה להגיב לך על זה אישית, זה לא אתי... מצד שני, אני גם לא
יודעת אם אוכל להמשיך להיפגש איתך, זה מסובך מדי, את מבינה?"
הנהנתי בראשי וקמתי ללכת. "ומה איתך? את לא יכולה להתמודד עם
השדים שלך?" "שירה..." היא אמרה ונאנחה. אני כבר יצאתי
מהדירה.
חזרתי הביתה בוכה, השותף שלי ראה אותי בוכה וניסה לשאול אותי
מה קרה אבל לא הייתי מסוגלת לדבר איתו, רק ביקשתי שלא יעביר
אליי טלפונים בהמשך הערב.
בבוקר היו לי 2 הודעות מניבה בפלאפון. אחת מהערב ואחת מהבוקר.
היא אמרה שהיא מצטערת, היא אמרה שהיא מקווה שנוכל להיפגש ולדבר
על זה ברוגע. אני קיוויתי שאני אוכל למחוק אותה מהזיכרון שלי,
שאשכח שבכלל הכרנו. קיוויתי שכל הפחדים שלי והשדים הכי נוראיים
יתנפלו עליי בבת אחת ויעלימו אותי. באמצע מערבולת המחשבות הזו
ניבה התקשרה שוב. עניתי לטלפון.
"שירה, אנחנו צריכות לדבר." לא עניתי. אבל אני מניחה שהיא שמעה
את משיכות האף שלי, על אף ניסיונותיי להסתירן. "אני יכולה
לקפוץ אלייך עכשיו?" הסכמתי וסגרתי את הטלפון.
כעבור 10 דקות היא היתה אצלי. הצמה מתוחה כרגיל, העיניים
מאופרות בעפרון שחור עדין, כרגיל, והעיניים טובות וחמות,
כרגיל. ראיתי את המבוכה והבלבול בשפת הגוף שלה, בחיוך שלה,
בתנועות הידיים שמתלבטות אם לחבק או לא. בסופו של דבר היא
חיבקה אותי. וברגע שהידיים שלה עטפו אותי התחלתי שוב לבכות.
היא נתנה לי לבכות, לא האיצה בי, לא אמרה לי לא לבכות. בסופו
של דבר השתחררתי מהחיבוק שלה. יכולתי לחיות שם לנצח אבל ידעתי
שאני מעמידה אותה בסיטואציה לא נעימה. התיישבתי על הספה והיא
התיישבה לידי. היא נשמה נשימה עמוקה והחלה לדבר, "האמת שאני לא
יודעת כל כך מה להגיד, אין לי מושג איך מתמודדים עם מצב כזה
אבל הרגשתי שאני מוכרחה לבוא. את חשובה לי שירה, כמטופלת
וכאדם, ואני לא רוצה שתפגעי." הרמתי את עיניי והסתכלתי אליה.
היה זה מן אישור בשבילה שתמשיך את דבריה. "אבל שתינו יודעות
שאני לא יכולה להיות הפסיכולוגית שלך יותר, זה יהיה קשה ומסובך
מדי בשביל שתינו... בנסיבות אחרות הדברים היו יכולים להיות
שונים, אני מניחה, אבל במצב הזה אני לא חושבת שאני יכולה להגיב
בצורה אחרת." הדמעות שוב זלגו על לחיי והיא ליטפה את ראשי
ונתנה לי נשיקה במצח. "יש לך את כתובת האימייל שלי ואת מוזמנת
לכתוב לי תמיד. אשמח לשמוע ממך." הנהנתי בראשי והיא קמה ללכת.
רגע לפני שפתחה את הדלת היא אמרה לי, "את בטח מרגישה שהובסת על
ידי השדים שלך... אבל לפי דעתי את ניצחת בקרב הזה. דרוש היה
הרבה אומץ בשביל לעשות את מה שעשית. אני מקווה שכשהכאב יעבור
תוכלי לקחת לעצמך את הקרדיט על הניצחון הזה... מגיע לך. ולגבי
השדים שלי - הם לא כאן, אני יודעת שאת חושבת שאני נכנעת
ומוותרת להם אבל לא כך הדבר, זו המציאות שמסבכת את המצב,
הנסיבות. המציאות היא לא שד, שירה, ואין טעם להלחם בה. אני
מצטערת מתוקה שכך אנחנו נפרדות, אבל דעי שתמיד יהיה לך מקום
בלבי."
באותה הרגע לא יכולתי לענות לה והיא הבינה זאת ויצאה מבלי
שאשיב לה.  
חודשיים לאחר מכן, בערך, שלחתי לה אימייל. הסברתי לה שלקח לי
זמן לעכל את כל העניין ולהבין שעשיתי צעד חשוב ואמיץ. כתבתי את
האימייל הזה כשדמעות זולגות ומקשטות את החיוך שלי.
כשלחצתי על "שלח" חגגתי עם עצמי עוד ניצחון קטן.


נכתב בחלקים, בשלבים.
סיימתי לכתוב ב20/6/2004