"אהלן, קוראים לי אבי, נכון, אני זה אבי כהן האמיתי, בטח כבר
שמעת עלי. יש לי משהו לספר לך, ותדע לך, יש לך מזל גדול שאני
מספר לך את זה. למה דווקא לך? יש לי את הסיבות שלי.
יש לי הכל בחיים. בית חדש בגבעתיים, עבודה שווה בהיי טק, חברה
מקסימה, חברים, עתיד מזהיר, ותחביב, טוב, חייבים תחביבים, לא?
מה התחביב שלי? אני רוצח סדרתי.
יש לי כבר 19 רציחות בקורות חיים. האמת, חשבתי כבר לעבור את
העשרים, אבל הלפני אחרון התפספס לי קצת, אז הוא בטיפול נמרץ,
ואומרים שמצבו קשה אך יציב, צמח, ראית מה זה מזל מחורבן?
האמת, אני רחוק רק ארבע הריגות מטד באנדי, ותראה איזה מפורסם
הוא נהיה. לא, לא אל באנדי, זה ההוא מהסדרה עם האשה הג'ינג'ית
והילדים הקרציות. טד באנדי, ההוא מאמריקה שהרג איזה 23 אנשים.
טוב, נו, אולי יש לי עוד תקווה, כל החיים לפני, לא?
למה אני עושה את זה? כי זה משעשע אותי. יש אנשים שעושה להם את
זה לשחק גולף, יש אנשים שעושה להם את זה להסתובב לריב עם
אנשים, או להרביץ לאשה, או ללכת לזונות בבורסה ברמת גן.
אני לא.
להסתכל לבנאדם בעיניים, בנאדם שמבין כי אלו הן השניות האחרונות
שלו בחיים, זה עושה לי את זה, ואני חייב להודות, אחרי כל
"מבצע", אני נוסע לחברה  עם חשק מיני אדיר, והיא לא ממש
מתלוננת, אם אתה מבין למה אני מתכוון.
איך לא תופסים אותי?
יש לי כמה סודות בעצם. קודם כל, חוסר מוטיב, זה הרי כל כך
פשוט. כשבנאדם נרצח, מה הדבר הראשון שהמשטרה שואלת את הקרובים
שלו? נו, זה ברור, האם למישהו היה אינטרס לרצוח אותו?
אין לי שום קשר לאנשים שאני הורג. אין לי שום דבר נגדם, הם
נבחרים באקראי, אני לא מכיר אותם, וזה ממש לא משהו אישי. אני
יודע מה אתה חושב, איך זה יכול להיות שיש בארץ רוצח סדרתי, וזה
לא כתוב בשום מקום. הרי האופנובנק שדד איזה עשרים בנקים והיה
הדבר הכי חם בחדשות עד שתפסו אותו וגילו שהוא סתם בן עשירים
מפונק שרצה עוד.
באמת, אל תהיה תמים, מה אתה חושב, שמספרים לך הכל במדינה הזאת?
איזה אינטרס יש למשטרה להודות שרוב מקרי הרצח בארץ נשארים לא
מפוענחים? ואני לא מדבר על מקרים שמוצאים אשה שחוטה במטבח
ומדווחים שמצאו את בעלה שיכור בדירה עם דם על הבגדים וסכין
גדולה לידו, ועוד מעזים להגיד שהוא החשוד העיקרי.
נו, ועוד אומרים שאין מוחות מבריקים במשטרה....
חוץ מזה, אני בכלל לא בטוח שהמשטרה חושדת שיש קשר בין כל מעשי
הרצח שלי. יוצא לך לשמוע בחדשות על מקרים שמישהו שמוגדר "מוכר
למשטרה" נורה בבית קפה בנתניה, או בכניסה לבניין בבאר שבע או
במגרש נטוש בלוד?
לפחות חמישה מקרים כאלה זה אני. תאמין לי, למשטרה ממש לא אכפת
מי רצח אותם. מבחינתם, שיהרגו אחד את השני. אתה רואה? התחביב
שלי גם מועיל למדינה, כי כל פעם שהרגתי איזה עבריין כבד,
התחילו שם נקמות חופשי, ועוד עבריינים נרצחו, אז הנה תרומתי
הצנועה לבטחון האישי של האזרחים במדינה. אבל אני לא הופך את זה
לשיטה, כי על שיטות עולים. הנה, המקרה האחרון למשל היה סתם
במקרה, ספונטני, כמו שאני אוהב. שלוש לפנות בוקר, על הכביש
שמוביל לחוף הים בראשון, מכיר? איפה שהחולות, הדיונות שהן בית
הקברות של כל העולם התחתון מגדרה ועד חדרה.
הנה אני נוסע לתומי, פתאום נערה מסטולה, בחזרה מבילוי, חותכת
אותי, בלי וינקר, ועוד נעמדת לידי ברמזור ונותנת לי מבט של
"סבא, איך אתה נוהג?"
אני אומר לך, נשים לא צריכות לנהוג.
ומה נראה לך? אני לא אדפוק לה אחד?
בטח שלא. תהיה מרוכז.
אם אני אתחיל להרוג אנשים שמעצבנים אותי, אני אתחיל להכניס את
המוטיב לעניין, ומה אמרתי שהסוד שלי? חוסר מוטיב, נכון.
אז כמה קילומטרים משם, ברמזור, ביקשתי מנהג מונית שיפתח את
החלון, לשאלה. כיוונתי, נתתי לו שלוש שניות להבין מה קורה,
ויריתי לו בפרצוף.
הפשטות הזאת.
ומי יחשוד בי?
בבוקר אני נוסע לעבודה, עובד מצטיין שכמוני. בערב אני לוקח את
החברה לארוחה טובה וסרט של בחורות שהיא כבר שבוע מנדנדת לי
עליו.
וככה אני ממשיך עם התחביב שלי. אני לא מאלה שיורדים מהפסים
ומאבדים שליטה. יש לי את הגבולות שלי, ואני יודע להנות
מהתחביבים שלי בלי להגזים. אבל לך אין מה לדאוג, כי עכשיו
אנחנו מכירים, ואני לא הורג אנשים שאני מכיר, לטוב ולרע,
מוטיב, זוכר?
טוב, אז יאללה, קח את החיים בקלות אחי, ביי."

בחור נחמד.

"אהלן, קוראים לי אבי, נכון, אני זה אבי כהן האמיתי, בטח כבר
שמעת עלי. יש לי משהו לספר לך, ותדע לך, יש לך מזל גדול שאני
מספר לך את זה. למה דווקא לך? יש לי את הסיבות שלי.
יש לי הכל בחיים. בית חדש ב......"

יד על הכתף קוטעת אותי. אני מסתובב לראות מי מפריע לי בווידוי,
זה שלמה.
"אבי, שוב אתה מפחיד את החדשים עם הסיפורים שלך? ולמה עוד לא
בלעת את הכדורים שלך היום? אתה רוצה שהאח הראשי שוב יתעצבן
עליך ולא יתן לך לראות טלויזיה בערב? חכה, אני אביא לך שתיה"

להפחיד? אני?
אבל אמרתי שאני לא הורג אנשים שאני מכיר.
למה לא מקשיבים לי?